1. אי שם בשנות ה-80 הוציא העיתונאי אמנון לוי ספר מכונן על החברה החרדית בישראל. אחת התובנות המרתקות ביותר שלוי הצליח להגיע אליהן היא מה שהוא כינה "האינטנסיביות של החיים".
כדוגמה לכך הביא לוי את שפת הפשקווילים החרדית, בה כל משבר הוא ה"שוד ושבר", "חורבן", "הזדעזעי ארץ" וכדומה. כל סיפור קטן מנופח למימדי ענק, כל רב בית כנסת הוא הרב הגאון, וכל ראש ישיבה הוא 'רשכבה"ג' (רבן של כל בני הגולה).
2. כבר שנים לא מעטות, קשה להצביע על המספר המדויק, שפלג מסוים בציבור הדתי לאומי למד מאחינו החרדים את סיגנון ניהול המאבקים הפוליטיים. כל הצעת חוק בעייתית היא "הרס הדת", כל ניסיון לשינוי בסטטוס קוו בענייני דת ומדינה הוא "חורבן היהדות", וכל מאבק בנושאי חינוך הוא מאבק על "פך השמן הטהור".
כך היה במאבק מול המפקחת על לימודי התנ"ך מירי שליסל, כך היה במאבק בנושא פתיחת אזורי הרישום לנישואין ("חוק צוהר"), כך קרה במאבקים נוספים וכך קורה גם היום בנוגע ל"חוק הגיור". נלקח נושא שבו יש נקודה בעייתית אמיתית שיש צורך לתת עליה את הדעת, הופכים את הנושא הזה לאחד מי"ג עיקרי האמונה, ויוצאים עליו למלחמת חורמה חסרת פרופורציות הדורסת את כל מי שנקרה בדרכה, צדיק ורשע כאחד.
3. בכדי שלא תהיינה אי הבנות אקדים ואומר שחוק הגיור בגרסתו המקורית של ח"כ שטרן הוא חוק בעייתי. אני גם לא בטוח שהפשרה שאותה מקדמים מו"ר הרב צפניה דרורי וזקן רבני הציונות הדתית הרב חיים דרוקמן היא פשרה מוצלחת שפותרת את כל הבעיות המהותיות. אולם מכאן ועד להכרזות על הרס היהדות וחורבן עם ישראל הדרך רחוקה עד מאוד.
הנטייה להעלות כל מאבק לרמת החריפות המקסימלית היא בסופו של דבר דווקא בעוכרי הנאבקים, שבמידה מסוימת אני שותף לרבות מעמדותיהם. בחירת מאבקים ומידתם בקפידה היא תנאי הכרחי על מנת שלא להפוך למוכיחים מקצועיים בשער שדעתם איננה נשמעת.
4. אחד המדדים הטובים למאבק שיצא מפרופורציה הוא מתקפה אישית על הרבנים מהצד השני. במקרה הזה עומדים במרכז יעדי המתקפה כאמור הרב דרוקמן והרב דרורי, שניהם בעלי ניסיון ארוך משנים בתחום הגיור, דבר המעמיד את המתקפה באור מוזר, בלשון המעטה.
בחירת המאבקים בקפידה ובחירת טקטיקה לא מתלהמת הם תנאי בל יעבור לכך שמאבקים אלו ישאו פירות. האפשרות האחרת היא שהנאבקים יהפכו לקול קורא במדבר, ויאבדו גם את התמיכה מבית, מתוך הציבור הדתי לאומי, ומצד מפלגת הבית, הבית היהודי.