שאלה כואבת
תגובות רבות, חלקן כאובות מאוד, קיבלתי בעקבות הטורים הקודמים. לא אוכל להתייחס לכולן, אבל אתייחס לשאלה של אם אחת:
שלום לרב מלמד, אני קוראת קבועה של הטור שלך ב'בשבע'. הטור פותח אופקים מעניינים וחשיבה אחרת ואמונית. תודה רבה!
רציתי להתייעץ בנוגע לבתי, שמתקרבת לגיל ארבעים. היא עדיין לא הצליחה לבנות את ביתה. ילדיי האחרים נשואים ברוך ה' באושר ובשמחה. הבעיה היא שהיא אינה מוכנה לקבל הצעות. היא דוחה את כל מי שמבקש להכיר לה מישהו. נראה לי שזה נובע מרוב ייאוש ותסכול מההצעות הרבות שקיבלה שהיו לא ראויות, בלשון המעטה. אני אינני מסוגלת לדבר על לבה. כאשר ניסיתי לאחרונה, מרוב עלבון היא כמעט ניתקה את הקשר עמי, וזאת כמובן שאינני רוצה. לבד מזאת היא ילדה נפלאה, ממש עשר. הייתי מאוד רוצה לשמוע מהרב או מהרבנית עצה שתעזור לי לעזור לה. לאנשים אחרים אני לפעמים מצליחה לעזור, אבל לבתי שלי קצרה ידי מלהושיע. מה מציע לי הרב לעשות?
תשובה
אינני יודע מה אוכל להוסיף לך. את בוודאי יודעת יותר, מכיוון שאת מכירה את בתך היטב. בכל אופן, עצה אחת יסודית כדאי לומר: למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די, ואף היא תרווה מכם נחת ותתחזק מאהבתכם.
אקווה שיש בדבריי המעטים קצת תועלת.
על ערך התפילה
שאלה: אם גורלו של האדם הוא הקובע, כפי שכתב הרב בשבוע שעבר שלידת הילדים תלויה במזל, מה אם כן הטעם בתפילה? הרי אם לפי המזל צריך שיהיו לבני הזוג ילדים - יהיו, ואם לא צריך - כל התפילות לא יעזרו?
תשובה: ראשית, כפי שהזכרתי בגיליון הקודם, פעמים רבות המזל אינו נחרץ, וממילא לבחירה החופשית ולמעשי האדם ותפילתו יש השפעה רבה. שנית, גם כאשר נועדו לאדם לפי מזלו ילדים או עושר, אם לא יתאמץ לא יהיו לו. ופעמים רבות שאם לא יתפלל לא יזכה לברכה השמורה לו. משל למי ששלחו לו מתנה בדואר. אם לא יבוא לקחתה - לא יקבל אותה.
שאלת עקרים
פנו אליי גם מספר אנשים שבעקבות מחלות שונות נעשו עקרים, ונפשם בשאלתם: מה תוחלת יש בחייהם?
תשובה: אכן יכול אדם שלא זכה לילדים לשקוע בצער וייאוש על שלא יישאר אחריו זכר בעולם. אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם שהוא טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא: "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש. כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ג‑ה).
כל עוד יש חטאים בעולם, יש גם מוות וחולאים שונים בעולם. וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו.
הפגיעה בכבוד ישראל
חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, ואחד מהם הוא הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש. וכפי שלמדנו, שלאחר הנס הגדול שאירע לחזקיהו המלך באו אליו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה ובחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש. אמר לו הנביא: "ומבניך אשר ייצאו ממך אשר תוליד ייקחו, והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (ישעיהו לט, ז).
דניאל, חנניה, מישאל ועזריה היו עקרים
אמרו חכמים שהנבואה הקשה הזו התקיימה בדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שהיו צאצאי המלך חזקיהו. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס. ואמנם בתלמוד (סנהדרין צג, ב) מבואר שנחלקו האמוראים בשאלה האם היו ממש סריסים. ומכל מקום בהמשך מבואר שגם לדעת מי שסובר שלא היו סריסים, מכל מקום הילדים שנולדו להם מתו בחייהם, ולכן נחמתם שיהיה להם שם טוב מבנים ומבנות.
ובפרקי דרבי אליעזר (פרק נא) מבואר שהיו סריסים ממש. ומשמע בפשטות שהמלך ציווה לסרסם, כדי שיהיו נאמנים לו. ובאוצר המדרשים מסופר כך: "ותקרא אסתר להתך, התך זהו דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתך זכרותו בימי נבוכדנצר הרשע, הוא וחבריו חנניה מישאל ועזריה. בעת שהלשינו עליהן שונאי ישראל ואמרו לנבוכדנצר, אלו היהודים שהבאת הם מזנין עם שפחות המלך ועם נשי השרים. מיד שמע דניאל וחבריו חנניה מישאל ועזריה וחתכו זכרותם, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו'. מיד (לאחר שמיעת הדיבה) נתמלא נבוכדנצר חמה עליהם וציווה להביא אותם כדי שיהרגם. אמרו לו: אדונינו המלך, חלילה לנו מעשות הדבר הזה, שבדין ישראל אסור בניאוף ובזנות, שנאמר לא תנאף, והראו לו זכרותם (שהיו סריסים). מיד שמח נבוכדנצר שמחה גדולה..." (אייזנשטיין, אסתר עמוד 60). בסוף ימיו, דניאל הוא התך סייע לאסתר ומרדכי בימי אחשוורוש להושיע את ישראל. ואף אסתר כמותו לא זכתה להקים משפחה בישראל, אלא מסרה נפשה על הצלת העם.
סיפור חייהם
מתוך התבוננות בדמותם ובפועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.
לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, ומכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו ובמשך שנים ניזונו מקטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.
במהלך שנות גלותם בארמון המלך החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו, שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה ודריווש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה' שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים. וכשנתפס הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו).
ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים: "מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים... היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפילתו מתקבלת ברצון" (אבות דרבי נתן ד).
מסירות נפשם
נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא בתוך דור או שניים יתבוללו בגויים.
והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה, מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר"ת). אולם מכיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו שלושתם ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיה. ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו, ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגויים.
אמרו חכמים שדניאל לא היה שם באותו הזמן (סנהדרין צג, א), אבל גם הוא מסר את נפשו על התפילה לכיוון ירושלים.
במסירותם הצילו את כלל ישראל
אמרו חכמים על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: "ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו ללילה... ולדם... כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה - נתקררה דעתו" (סנהדרין צג, א). בזכותם זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוקיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.
תקנת עקרים
במקום להתייאש מחייהם, בחרו גדולי ישראל אלו להזדהות עם חפץ ה' וגזירתו, ומתוך כך יכלו לפעול גדולות בעולם. וכדרך שאמרו חכמים: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב, ד). במקום ברית המילה, שמתקיימת באיבר שניטל מהם, הם התעלו אל הברית האלוקית עם כלל ישראל, בתורה ובארץ, ועל ידי כך גילו את ערך החיים עצמם שמקושרים למקורם האלוקי, עד שנאמר עליהם: "ומחזיקים בבריתי" - שבזכותם התקיימה הברית.
ההתקשרות אל עצם החיים
מחייהם ופועלם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה אפשר ללמוד שלפעמים דווקא הסריסים יכולים להתקשר באמונתם אל עצם החיים, אל מעבר לחיי ההווה הכרוכים בדאגה למשפחה ולילדים, אל האמונה הטהורה שאינה תלויה בדבר. ומתוך כך הם יכולים למסור את נפשם על גילוי הברית שבין ה' לישראל, ועל ידי כך העולם כולו מתקיים, וישראל חוזרים לארצם ובונים את ירושלים והמקדש. "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת".
לתגובות: [email protected]
שאלות ותשובות עם הרב אליעזר מלמד באתר: www.yeshiva.org.il