מביאים את הקיצוניות לקצה

כחודשיים חלפו מאז נרצח הנער מוחמד אבו-ח'דיר משועפט, רצח שגרר כאן תגובות קשות וגינויים מקיר לקיר, בעיקר משנודעה זהותם היהודית של החשודים במעשה.

במובן מסוים, הרוצחים הותירו בידינו מלאכת גינוי קלה כאשר בחרו לשרוף את הנער בעודו חי. מפעם לפעם אני שואל את עצמי כיצד הייתה מגיבה החברה היהודית בישראל אם אבו-ח'דיר היה רק נדקר למוות ולא עולה באש. האם גם אז, בעיתוי ההוא – יומיים אחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים היהודים, בעוד הקריאות לנקמה מהדהדות במרחב הציבורי – היה הרצח מעורר אצלנו סלידה כה עזה? ובמילים אחרות: כמה ישראלים היו מגלים הבנה או אף מצדיקים את מנת הנקמה אילו הייתה מוגשת, ובכן, קרה יותר?

להבדיל או לא, גם להיט היוטיוב הנוכחי, הלא הוא ארגון המדינה האסלאמית – להלן דאעש – מקל על מלאכת הזעזוע שלנו, ולא רק שלנו אלא של העולם כולו. דאעש נראה כדבר הקרוב ביותר לרוע המושלם, וגם כדבר החייתי ביותר בין יצורי האנוש. לואיס סוארס של הטרור העולמי. זהו ללא ספק ארגון שמביא את הקיצוניות לקצה. לרצח עם שיטתי המערב כבר התרגל, ואף למד להתעלם ממנו, אבל עריפות ראשים של עיתונאים זה כבר סיפור אחר. מה שעושה דאעש בסוריה ובעיראק גורם אפילו לג'ון קרי לוותר על גינוי האלימות משני הצדדים.

בחלק לא מבוטל ממדינות העולם, במזרח ובמערב, משתאים נוכח האכזריות הגרפית של הדאעשים. קשה להם לעכל עריפות ראשים, צליבות וקבורה בחיים. כאילו, מדוע הם לא מסתפקים בלפוצץ אוטובוסים עם ילדים כמו בני תרבות? גם בישראל יש מי שקוראים לדבר עם חמאס, אבל איש מהם לא מעלה על דעתו לנהל משא ומתן עם דאעש. כמעט ברור שגם היום הזה יגיע. אנשים שמרשים לעצמם להזדעזע בגלל האיך אבל לא בגלל המה – בסופו של דבר גם יפסיקו להזדעזע מהאיך. מתישהו, כשאנשי המדינה האסלאמית יהיו גורם משמעותי יותר בסכסוך הישראלי-ערבי, אנשים בתוכנו יתחילו לדבר במתינות על הנרטיב שלנו מול הנרטיב שלהם.

דוסים נחשפים

אחרי שנים רבות של כתיבה על טלוויזיה, אפשר היה להניח שכבר אתרגל להרגלי הצפייה המגונים של אזרחי ישראל. אבל לא. גם כיום, עדיין מדהימה אותי העובדה שאנשים מעדיפים לראות גמר תוכנית מציאות מספר 6183 ולא סרטי מציאות מרתקים ומרחיבי אופקים בהרבה. לאחרונה הזדמן לי לצפות בלא מעט יצירות מעולות ומטלטלות מהז'אנר התיעודי. שתיים מהן, ששודרו בערוץ יס דוקו, הגיעו מתוך המגזר: 'אמא לא משוגעת' בבימויו של הרב מרדכי ורדי, והמיני-סדרה של אביגיל שפרבר 'תקופת מבחן'.

שתי היצירות, על ההבדלים הברורים ביניהן, מתמקדות בהתמודדותן של דמויות חריגות ומורכבות בתוך המשפחה והקהילה הדתית. ומטבע הדברים, כרוכות שתי היצירות בחשיפה אישית ומשפחתית של המשתתפים הראשיים. בחברה הדתית השמרנית והסגורה, שמקדשת ערכים של צניעות וקהילתיות, אין זה דבר של מה בכך.

סרטו של הרב ורדי והסדרה על משפחת שפרבר מצטרפים לשורה של סרטים דוקומנטריים מתוך המגזר ועליו, ביניהם הסרט 'יתומים' על משפחת דיקשטיין ו'כיום אתמול' הוותיק יותר של עפרה חיימוביץ'. דווקא משום שמדובר ביצירות על דתיים, קשה שלא להתפעל מעבודתם של היוצרים והיוצרות, שמן הסתם נאבקו בנטייה המגזרית המובנית והמובנת לפרטיות, להסתגרות ולרתיעה מחשיפה אישית. אפילו במשפחת שפרבר הליברלית, גיבורת 'תקופת מבחן' – לא כולם ששו לשתף פעולה עם צלמת הבית הבלתי נלאית שלהם. למרבה המזל, משפחת שפרבר גדולה ומרובדת דיה כדי לספק חומרים ומשתתפים ליותר מסדרה אחת.

כך או אחרת, ראוי לכבד ואף להוקיר את רצונו של כל אדם לשמור על פרטיותו, ויחד עם זאת – להעריך גם את החושפים והנחשפים כאשר הנושא מצדיק זאת. מעבר לצורך האישי של האמן ליצור ולאפשרות של הצופה להציץ, מצליחות כל היצירות שהזכרתי לעורר מחשבה והשראה מבלי ליפול לצהבהבות ולקיטש שמאפיינים יצירות דוקומנטריות אחרות, שלא לדבר על תוכניות גמר גרנדיוזיות מסוגת הריאליטי.

הולמס פרייס

לא רק היצירה הדוקומנטרית מציעה גיבור חריג בתוך סביבה נורמטיבית למראה, אלא גם היצירה העלילתית. למשל, אינספור הגרסאות לסיפורי שרלוק הולמס. והנה החדשות הטובות: לפני ימים אחדים, אחרי שנתיים של התעלמות אמריקנית חצופה, זכתה הסדרה הבריטית 'שרלוק' בשורה ארוכה של פרסי אמי, בין היתר לתסריטאי, לשחקנים הראשיים, לצילום ולמוזיקה. כעת נותר רק להעניק לה את פרס סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר בכל הזמנים. לא צריך יותר מזה, באמת.

והנה החדשות הלא רעות גם כן: בימים אלה משודרת בלוויין הגרסה האמריקנית לסיפורי הולמס, 'אלמנטרי' שמה. בחשש מסוים התחלתי לצפות בסדרה, שלא זכתה ליותר מדי ביקורות מפנקות, אך החששות התפוגגו במהרה. זאת סדרת מתח חביבה, כיפית וכתובה היטב. ולמרות שגם היא, בדומה לגרסה הבריטית, מעתיקה את סיפורי הבלש המפורסם אל המאה הנוכחית - אין כאן ניסיון לחקות את האנגלים. איזו הקלה. מדובר ביצירה אוטונומית, לא מורכבת או אמינה במיוחד אבל מרתקת ומרובת תפניות, שמזכירה במבנה שלה את הסדרה הצרפתית 'המפצחת' הזכורה לטוב מהערוץ הראשון. שווה צפייה, אם אתם חובבי הז'אנר ונטולי ציפיות מוגזמות.