לפני זמן מה ישבתי עם נכדי חובב החיות, ועברנו בדקדקנות ובפרטי פרטים על כל חיה שמופיעה בספר החיות הבלוי והאהוב שלו. הוא בקצב של צב, ואני - בסבלנות של נמלה.
ואז הגענו לתמנון, והייתה לי פתאום הארה: וואו, זאת אני בתמונה! אינספור ידיים ואינספור כובעים, ואני נוברת ומתפתלת בין תפקיד לתפקיד, מלהטטת במקצועיות כמו כה רבות מבנות גילי - אימהוּת, סבתאוּת, עבודה, לימודים, משפחה רחבה, ענייני בריאות, תחביבים והתנדבויות שונות, ובכל מקום ששם אנחנו - אנחנו תורמות, או לפחות משתדלות.
בעצם, גם הציבור הדתי-לאומי הוא כמו תמנון. יש לו זרועות אינספור, ובכל זרוע דגל חשוב אחר: עולם התורה, מה נעמת, מה יפית; שירות קרבי בצה"ל, גבורה אמיתית; גרעינים תורניים, כפטריות בגשם מוקמים; מאבק לשחרור פולארד, לו כולנו מייחלים; ועוד זרועות עשייה רבות.
כן, בתוך החברה שאנו חיים בה יש תרומות שונות ומגוונות.
דוגמה למיזם חדש הוא קרן ההלוואות 'יחד' לחיזוק התמיכה והביטחון הכלכלי של אלמנות ויתומים.
תרומה מן המת ומן החי
דוגמה אחרת היא תרומות איברים. מופת לתרומה מן החי היא תרומת כליה. בארצנו בוצעו בשנה שעברה 637 השתלות קרנית, ולראשונה אף הושתל מעי דק באדם מבוגר. מספר השתלות הכליה עלה ב‑25 אחוזים יחסית לשנה הקודמת. ועדיין, בישראל חסרים תרומות לכאלף איש שחלק מאבריהם החיוניים לא מתפקדים: כליות (חסרות 740), כבד, ריאה, לב, וגם קרנית העין. מאות מהם נפטרים כל שנה. תרומה מן החי, שסכנתה לתורם מזערית, מצילה חיים של יהודי. ממש כך - מן המוות לחיים. זה נכון אצל קרובי משפחה, וגם אצל אחרים. דוגמה לכך היה אפשר לראות אצל בני משפחת רביץ, שהתקוטטו ביניהם על הזכות לתרום כליה לאביהם ז"ל, הרב וחבר הכנסת. הבכור טען: כולה שלי, והצעיר: כולה שלי, וזה שיזם את הרעיון: כולה שלי... עד שהוכרע בדין תורה שהבכור יתרום, ועל הסיפור הזה התפרסם קונטרס תורני שלם בשם 'כליות יועצות'.
ויש תרומה מהמת. המרכז הלאומי להשתלות איברים הציג לאחרונה נתונים על כך ששנת 2013 הייתה שנת שיא בהשתלות, עם עלייה בשיעור הסכמת משפחות לתרומה מ‑47 ל‑56 אחוזים. כ‑90 אלף ישראלים חתמו בשנה שעברה על הסכמתם לתרומה והצטיידו בכרטיס 'אדי', והמאגר כולו מכיל 800 אלף רשומים. רבות נכתב על כרטיס 'אדי' הוותיק ועל הכרטיס החדש 'בלבבי', אך בסך הכול, למרות הפרסום ולמרות הקישור עם רישיון הנהיגה – הנושא מתרומם בעצלתיים. אגב, מחזיקי כרטיס 'אדי', המקנה קדימות בתור, זכו ל‑112 השתלות כליה, 57 השתלות כבד, ו‑13 השתלות לב.
לאחרונה יזמה קבוצת ח"כים הצעה לתיקון חוק השתלות האיברים, כך שכל אדם שלא יחתום בחייו על טופס סירוב להשתלה ייחשב אוטומטית כמי שמסכים לתרום את איבריו, אם וכאשר זה יהיה רלוונטי. לדברי משרד הבריאות ההצעה מבקשת לשנות את ברירת המחדל, ולקבוע כי רק מי שחתם על טופס סירוב לתרומת איברים – איבריו לא יילקחו לתרומה, וכל האחרים ייראו כאילו חתמו כבר על כרטיס תורם.
אך להצעה זו יש שני חסרונות מרכזיים: האחד הוא בעייתיות אתית בהנחת היסוד שעל פיה רוב האזרחים בישראל מסכימים לתרום את איבריהם אחרי מותם, ורק מי שמסרב בפירוש אפשר להגדירו כמסרב. הנתונים הם שכיום רק כמחצית מהמשפחות נותנות הסכמתן בפועל לתרומת איברים לאחר המוות, גם כשמוסבר להן כל העניין היטב, והמודל החדש איננו מהווה אם כן תרופה לבעיה. החיסרון השני הוא טכני: לא הוכח בעולם שהמודל המוצע אכן מעלה את שיעור תרומות האיברים. ואכן, הוועדה המייעצת לחוק דחתה את המודל המוצע, וקבעה כי הוא איננו מתאים למדינת ישראל.
והנה, מדענים מסינגפור פיתחו שיטה לייצור תאי גזע אנושיים רב-תכליתיים, מטיפת דם יחידה שנלקחת בדקירת אצבע. כך התורמים יכולים ליטול בעצמם את דגימת הדם ולשלוח למעבדה. עד היום זה נעשה בשיטה של שאיבת מח עצמות, או מהעור, או מדם שנלקח בכמות גדולה. השיטה החדשה תאפשר גיוס של תורמים רבים יותר ליצירת מאגר גדול של תאי גזע. תאים אלו גם דומים לתאי עובר, ומתאימים למחקר רפואי, למציאת תרופות חדשות ולריפוי תאי. ככל הנראה יחליפו תאים אלה את תאי הגזע העובריים, שנגישים פחות, מסיבות ברורות.
ויש תרומה לזולת שאינה עולה בדם ובסכנות. מחמאה, מילת עידוד, חיוך רחב, תשומת לב - כמה שזה יכול להרים את האדם! רבים הסיפורים המוכיחים את אמיתות דברי חז"ל שגדול המלבין שיניים לחברו (בחיוך) ממי שמשקהו חלב.
מי רוצה להיות רבנית?
ויש תרומה לקהילה שאת מתגוררת בה, כדוגמת רבניות יישוב. זהו תפקיד שאיננו רשמי, אין משרה כזו, אך הוא כולל בעצם הכול, בדומה למסלול האימהות: להיות אוזן קשבת וכתובת של חוסן ותמיכה, להיות נוכחת ברגעי השמחה אך גם בעצב, לתת עצה, להשכין שלום בין שכנים ובין בני זוג, להעצים את הרב כדי שיוכל למלא כראוי את שליחותו הקשה והמורכבת, וכל זה מאחורי הקלעים. בבינה נשית, "חכמת נשים בנתה ביתה".
וישנן רבניות שאף נוטלות על שכמן עוד עול - העברת שיעורים לנשים, ייעוץ בטהרה ועוד. אשריהן. אני, בכל אופן, לא נמנית עליהן. אף על פי שהוצע לבעלי מספר פעמים לקבל עליו רבנות יישוב, הוא נמנע מלקבל את ההצעות מכמה סיבות, בין השאר משום שהעזר כנגדו לא ראתה את עצמה כשירה לתפקד כרבנית יישוב על כל המשתמע מכך. בכל אופן, תמוה בעיניי שבעידן שבו נעשות רפורמות מרחיקות לכת במבנה הרבנות בכלל ובהגדרת תפקיד רבני היישובים והערים בפרט, לא נלחמות נציגות תנועות הנשים על זכויותיהן של רבניות יישובים ושכונות ועל שדרוג מעמדן הרשמי והכלכלי.
אבל התרומה החשובה ביותר היא דווקא התרומה האפורה היומיומית, של מי שמצליח להיות נעים ורגוע ושמח בחלקו, שמשרה נעימות סביבו ושנעים להיות במחיצתו, שעושה את עולמו של הקב"ה יפה יותר ורגוע יותר וטוב יותר. זו תרומה עם השלכות לטווח ארוך, תרומה לגדולים ולקטנים, לקרובים ולרחוקים. ירבו תורמים כאלה בישראל.
לתגובות: drchana2@gmail.com