שעת ערב, שידור חי מאולפן ערוץ 20, ערוץ הטלוויזיה החדש. הימים ימי הלחימה בעזה ובני הזוג עדן הראל ועודד מנשה יושבים על כורסה לבנה ומשדרים את תוכניתם המשותפת 'משפחה בע"מ'.
לפתע פונה הראל למצלמה ואומרת בנחרצות: "בתוך כל השיח הזה חסר הדיבור על השגחה. יש כאן כזאת השגחה, וזה כאילו מובן מאליו. יש מישהו מעל הצבא ויש מישהו מעל כיפת הברזל וזה הקדוש ברוך הוא, וצריך להגיד את זה". הראל מתחילה לקרוא בהתלהבות מתוך דף שהיא אוחזת בידה: "בשער הנגב בדיוק יצאו בנות להתאוורר ורקטה פגעה בחדר שלהן. במועצה האזורית אשכול רקטה פגעה בבית ופערה חור במטבח כמה שניות לפני שהם הגיעו. בבאר שבע נפלה רקטה באמצע מגרש כדורגל בדיוק אחרי שקבוצת נערים גדולה עזבה את המקום... זו רשימה מטורפת", היא אומרת, "אני יכולה עכשיו רבע שעה רק להקריא עוד ניסים". "אז מה את בעצם אומרת?", שואל מנשה והיא משיבה: "אני אומרת, שיש מי שמנהל את העניינים", ומנשה מסכם: "זו לא רק כיפת ברזל, יש מישהו מעליה".
משדרים לכלל ישראל
טל ברקאי, מנהל התוכניות בערוץ 20, לא מופתע מהשיח האמוני מסוג זה המתנהל בערוצו: "כן, הזוג הזה מדבר יהדות. אצלנו קיים שיח שונה, גאה ולא מתנצל, כזה שלא קיים בערוצים אחרים". ברקאי מביא דוגמה נוספת משידורי הערוץ שריגשו אותו במיוחד: "בפיילוט שעשינו, עוד לפני שעלינו לאוויר, עמדה מול המצלמה אשת העסקים החרדית מירי שניאורסון ודיברה בביטחון על מעמד האישה. ראיתי לפניי אישה חרדית שמביעה את דעתה בחופשיות בטלוויזיה, בלי איזה מנחה מתנשא שיזלזל בדברים שלה ובמה שהיא מייצגת. אחר כך, בדיון שנערך באולפן, שוחחו המשתתפים על משפחות ברוכות ילדים ועל היופי שבכך. באותו רגע חשבתי לעצמי 'וואו, את זה לא נראה בטלוויזיה בארץ'. זו במה שמאפשרת ביטוי לאנשים מעולמות יהודיים כל כך מובהקים, שהחברה המערבית בדרך כלל לא מקבלת אותם ואת ההשקפות שלהם".
אז אפשר לומר שערוץ 20 הוא ערוץ דתי?
"אנחנו בהחלט תופסים את עצמנו כערוץ שהציבור הדתי ירגיש בו בבית, אבל אנחנו לא ערוץ דתי. אנחנו פונים לכלל ישראל". קהל היעד, מבהיר ברקאי, הוא בעיקר חילונים בעלי זיקה ליהדות ומסורתיים. "אנחנו מעריכים שהקהל הזה עומד על כ-55 אחוזים מבתי האב בישראל".
ומה עם הציבור הדתי? לא מגיע לו ערוץ טלוויזיה משלו?
"אנחנו מודעים לכך שהציבור הדתי סבל מאפליה קשה בתקשורת ושואפים להיות ערוץ הבית שמייצר גאוות יחידה סביב המקום היהודי, אבל יחד עם זאת, ברור לנו שהפנייה חייבת להיות רחבה בהרבה, ושנגיע לעוד מגזרים בישראל. יותר מזה, כל המחקרים מראים שהקהל הדתי ברובו לא צורך טלוויזיה והצפייה שלו היא באחוזים נמוכים מאוד. לחלקים רבים במגזר הדתי אין בכלל מכשיר טלוויזיה בבית, אז ברור שאני לא אפנה בכוח לקהל שאני יודע שברובו לא יצפה בי", הוא אומר, ומדגיש כי עם זאת "הצופה הדתי ירגיש בערוץ 20 בבית. נכון, לא מדובר בערוץ דתי במובן המצומצם של המילה, אבל זה ערוץ שהוא יהודי-ישראלי בעל קשר לשורשים שלנו כעם ובעל חיבור עמוק למדינה. עד היום לא היה דבר כזה בארץ".
ברקאי (44), אשר אמון על לוח השידורים בערוץ החדש, חובש כיפה סרוגה גדולה ומחולצתו משתלשלות ציציות, אבל למרות החזות הדתית הוא נולד וגדל "בבית חילוני אשקלוני טיפוסי", כהגדרתו. "המשפחה של אבא אשכנזית חילונית, ואמא אמנם באה ממשפחה ספרדית מסורתית אבל היא עצמה לא הייתה דתייה". במשפחת ברקאי הקפידו על אוכל כשר ואווירת שבת, אך לא מעבר לכך.
בגיל שמונה עבר ברקאי עם משפחתו לשכונת הדר יוסף בתל אביב. "למדתי באותה כיתה עם תלמידים מבתים עשירים מאוד מהשכונות המבוססות בעיר, ומצד שני עם תלמידים מהדר יוסף שהיו יותר עממיים". במסגרת הלימודית התקשה להשתלב. "הייתי תלמיד גרוע. עד כיתה י' למדתי בתיכון, אבל אז נזרקתי מבית הספר. הייתי ילד שהמסגרת לא ידעה להכיל אותו. אני חושב שהייתי ילד מאוד אינטליגנטי, שהיום ככל הנראה היו מאבחנים אותו כבעל הפרעת קשב וריכוז. באותה תקופה לא היו כלים להתמודד עם תלמיד כמוני ופשוט העיפו אותי".
כנער הוא זוכר כיצד יחד עם אמו הם תרו אחר בית ספר חלופי בשבילו. לבסוף התקבל לתיכון שלווה, שהיווה מפלט אחרון לצעירי תל אביב. "בלית ברירה, נשארתי עוד שנה בכיתה י'. הכרתי שם המון ילדים מלב תל אביב, ילדים טובים אבל מאוד בוהמיינים. אלו היו תלמידים שנפלטו מהמסגרות הרגילות, והייתי אומר שהם היו נוער שוליים איכותי". אט אט אימץ ברקאי הנער את אורח חייהם והשקפת עולמם של חבריו החדשים והפך לבליין תל אביבי לכל דבר. "ערב ערב ביליתי בפאבים ובמסיבות. לקחתי את כל מה שתל אביב יכולה להציע. הייתי בלב לבה של הברנז'ה התל אביבית".
החברה בימי התיכון, הוא מספר, הייתה מאוד אמנותית ויצירתית וממוקמת בצד השמאלי של המפה הפוליטית. "הרבה מאוד מהחבר'ה האלה נמצאים היום בצד הכי אקסטרימי של השמאל במדינה. האמת, לא הייתי אידיאליסט גדול אבל זו הייתה הסביבה שחייתי בה, אז על אוטומט אימצתי את הדרך שלהם". באותה תקופה גילה את כישרון הכתיבה הטמון בו. "כתבתי יצירות וחיבורים למגירה ולכל מיני אירועים. כתבתי אבל אף פעם לא חשבתי שבאמת אעסוק בזה בעתיד".
לצבא, למרות ההטפות של חבריו, בחר להתגייס. "הייתי חובש, שירַתי במרפאה בקריה. הייתי בין היחידים מהחבר'ה שלי שהתגייסו. הם בחרו להשתמט מטעמי פציפיזם או חוסר רצון לשרת בשטחים". לאחר השירות הצבאי יצא עם חבריו לטיול בדרום אפריקה. "הייתי שם כמעט שנה. חרשתי את יוהנסבורג וקייפטאון. זו הייתה שנה של הרבה נהנתנות. עבדנו יום-יומיים בשבוע במכירת תכשיטים בשווקים וכל השבוע חיינו מזה. באיזשהו שלב הרגשתי שזה לא זה והחלטתי שזהו, אני חוזר לארץ. נפרדתי מהחברים שלי ועליתי על מטוס חזרה הביתה בלי שמץ של מושג מה אני עומד לעשות עם החיים שלי".
ממלצר לתסריטאי
מדרום אפריקה נחת היישר אל תוך ההוויה התל-אביבית המוכרת. לפרנסתו עבד כמלצר. "הייתי בחור צעיר בן 23 ומבולבל, שלא היה לו מושג מה הוא רוצה לעשות עם עצמו". המפנה בחייו אירע באחד הימים עם קבלת שיחת טלפון מפתיעה מחברת ילדות, שאמה שימשה כמפיקה בטלוויזיה הישראלית. "זה היה בשנת 1993, כשערוץ 2 עדיין לא עלה לאוויר. הייתה אז רק הטלוויזיה הישראלית. החברה שלי, שזכרה שאני יודע לכתוב, הציעה לאמא שלה שאשתתף בכתיבה לרצועת הילדים והנוער". לאחר מבחן כתיבה קצר התקבל ברקאי לעבודה, בלי שמץ של מושג בתחום ובלי ניסיון. "ביום ראשון הייתי מלצר, וביום שני כבר הפכתי לתסריטאי בטלוויזיה. הייתי בצוות ההקמה של ערוץ הילדים בטלוויזיה הישראלית".
ברקאי נטל חלק בכתיבת תסריטים לתוכניות במגוון תחומים והתגלה כתסריטאי מוכשר ביותר. בערוץ הראשון עבד במשך שלוש שנים, ובמקביל עבד גם כקופירייטר, כבמאי וכתסריטאי בערוץ 2. "הערוץ השני רק עלה אז וזו הייתה תקופת הזהב של הפרסומות. היו מוכנים לשלם הון עתק לרעיונות טובים". את הכשרתו כתסריטאי השלים בלימודי כתיבה ב'קמרה אובסקורה'. "רציתי להעשיר את הכתיבה ולקבל כלים חדשים". כל אותה העת המשיך בעבודתו בערוצי התקשורת השונים.
משם פנה ללימודי קולנוע בבית הספר הירושלמי סם שפיגל. שנת הלימודים הראשונה שלו נפתחה שלושה ימים בלבד לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין. "בית הספר היה שמאלני להחריד. בדיעבד, היום אני יכול לומר ששם התחילו אצלי באיזשהו מקום ניצוצות של לאומיות", הוא אומר. "אני זוכר את מנהל בית הספר נכנס לכיתה ומספר בעיניים דומעות איך הכתובת הייתה על הקיר, וכמה עשבים שוטים יש עדיין בחברה הישראלית. אמנם לא אמרתי כלום אבל בתוכי הרגשתי התקוממות", הוא משחזר. "בהמשך, כשנתניהו עלה לשלטון, אחת המורות נכנסה וסיפרה שהבת שלה התעוררה בבוקר מוטרדת ושאלה: 'אמא, מי ניצח?'. כשהתבשרה שביבי הוא ראש הממשלה, היא ענתה: 'אבל אמא, איך זה יכול להיות? בגן שלי כולם הצביעו לפרס'. זה סיפור מצחיק שמלמד על המיליה החברתי שהיה שם. הדיבורים האלה כנראה עשו אצלי את הפעולה ההפוכה". תוך כדי לימודיו המשיך לעבוד בכתיבה לחברת טלעד ולמשרדי פרסום.
האירוע הדרמטי בחייו התחולל כאשר לקראת סוף לימודיו התבשר לתדהמתו כי אמו האהובה עליזה חלתה בסרטן ריאות מסוג אלים במיוחד. תחזיות הרופאים היו פסימיות והם הקציבו לה חודשים ספורים בלבד לחיות. ברקאי הרגיש כיצד האדמה נשמטת מתחת לרגליו. "היא הייתה בסך הכול בת 53, עובדת סוציאלית מצליחה ואהובה. הרופאים לא השאירו מקום לתקווה. זו הייתה כאפה ענקית בשבילי", הוא אומר בכאב. "הייתי קשור אליה מאוד, בקשר עמוק במיוחד. ישבתי יחד איתה בחדר כשהרופא אמר לה באדישות את התחזית הנוראה הזאת. היינו המומים. יצאנו מהחדר בלי מילים". מהר מאוד הוא הבין שעליו להתעשת ובהחלטה מודעת התמקד במאבק על חיי אמו. "האמנתי בכל לבי שאפשר לנצח. עשינו הכול. ברפואה הקונבנציונלית אמא קיבלה טיפול ניסיוני, שאחריו למרבה ההפתעה הגידול נעלם, והיינו מאוד אופטימיים. בנוסף לכך טיפלתי בה בטיפולים אלטרנטיביים".
לבקשת אמו אף נישא לחברתו תמי. "הייתי בטוח שאני לא הולך להתחתן אף פעם. יש לי חברה שאני אוהב וחי איתה, אז בשביל מה אני צריך את הטקס הרשמי הזה? אבל אמא התחננה לזכות להיות בחתונה שלי, זה היה לה מאוד חשוב אז בשבילה התחתנו. זו הייתה חתונה מאוד שמחה".
לאחר תקופה של שקט יחסי ואופטימיות זהירה התפרצה המחלה שוב בגופה של האם, והפעם לא נותר דבר שאפשר לעשות לרפואתה. "הבת הבכורה שלי נולדה, וכשהיא הייתה בת תשעה חודשים אמא נפטרה. המוות של אמא היה מאוד מטלטל בשבילי, סטירת לחי מצלצלת".
בחזרה לשורשים
הפרידה מאמו הייתה קשה וכואבת אך גם התחלה של חיפוש דרך. כבר תוך כדי מחלתה של אמו הוא זוכר את עצמו פותח ספר תהילים וקורא מעמקי לבו. "כל כך רציתי שאמא תבריא, התחננתי לה'. כבר אז, למרות שהגדרתי את עצמי כחילוני, הרגשתי קשר מאוד חזק עם הקב"ה. ניהלתי איתו דיאלוג, אני זוכר המון טענות, כעס, זעקתי אליו. מאוד רציתי שאמא תנצח ותצא מזה, ולצערי זה לא הסתייע". את ימי השבעה העביר בבית סבתו באשקלון. "זו הייתה שבעה דתית, עם המון דברי תורה ושיעורים. אמרתי קדיש בלי להבין מילה, כי אמרו לי כמה זה חשוב לאמא". בתום השבעה קיבל על עצמו אמירת קדיש במשך שנת האבל. "ליד הבית שלי היה בית כנסת קטן לעולי לוב, אף פעם לא נכנסתי פנימה. אחרי השבעה הלכתי לשם. המתפללים היו מאוד מבוגרים. הם עטפו אותי והסבירו לי איך להתפלל ומה אני צריך לעשות". להליכה לבית הכנסת התייחס בהתחלה כאל טיפול בהתמודדות עם האובדן הכואב. "זה היה כמו טיפול פסיכולוגי. האנשים שם הזכירו לי את הריחות של סבא מהילדות, זה הדליק לי משהו בפנים".
רעייתו תמי התייחסה להליכה לבית הכנסת בסלחנות, מתוך הנחה שמדובר בדבר חולף. "הייתי בחברה מאוד אתאיסטית. חששתי שיראו אותי נכנס או יוצא מבית הכנסת. אשתי באה מבית של ניצולי שואה שאחרי המלחמה ניתקו קשר עם ריבונו של עולם. היא גדלה לתוך מציאות שאין אלוקים, ופתאום בעלה הולך לבית כנסת, מניח תפילין מדי פעם. כשהסתיימה שנת האבל שאלתי את עצמי: 'נו, ומה עכשיו?', הרגשתי רצון פנימי לעלות שלב עם זה".
ברקאי, שהיה פתוח ללימוד והתקדמות, חיפש מסגרת מתאימה להעשרת עולמו הדתי והרוחני. ובמשך שנתיים הקדיש מזמנו ללימודי קבלה אצל הרב מיכאל לייטמן. "רציתי להעמיק ולהכיר את השורשים שלי. הגעתי ללימודי קבלה ולמדנו את הרב אשלג, בעל הסולם. זה מאוד דיבר אליי. למדנו על התיקון של האדם בעולם, על מציאת הייעוד בחיים, לזהות את האגו ולהתבונן פנימה. אחרי התפילה התמימה בבית הכנסת, זו הייתה עוד חתיכה בפאזל. זה היה מאוד עמוק ושכלתני. בגלל שהלימוד הזה לא היה מחובר לעולם ההלכה זה בלבל אותי. אחרי שנתיים החלטתי ללכת הלאה".
בד בבד עם ההתקרבות ליהדות נוצר אצל ברקאי ריחוק מההוויה התל אביבית. "תל אביב התחילה להעיק עליי. ידעתי ששם אני לא אצליח להתפתח מבחינה רוחנית ועברנו לגור בהרצליה, ליד אמא של אשתי". דווקא שם, בבית הכנסת השכונתי הקטן, הכיר ברקאי כמה דמויות שהשפיעו עליו וסייעו לתהליך הבירור הפנימי ולחזרתו בתשובה. "גיליתי קהילה מיוחדת במינה, לא גדולה, שכמה מהאנשים בה השפיעו עליי עמוקות".
דמות מרכזית היא ד"ר סיני הישראלי, אביו של החייל שנפצע קשות במבצע בקיץ האחרון בעזה, יהודה יצחק השרוי עדיין בתרדמת ושטקס ברית המילה לבנו התקיים לפני כשבוע בבית החולים סורוקה. "ד"ר סיני בעצם עשה אצלי את הסוויץ' הסופי. למדתי איתו לימוד מעמיק והוא למעשה השלים לי את הפאזל. זה אדם עם עוצמה אדירה, שפיו ולבו שווים. למדתי איתו ועם אחרים לימוד יסודי והתחברתי לתורת הרב קוק ולגישה הדתית-לאומית. זה סידר לי את המחשבה והכול התחיל להיות אצלי יותר ברור", הוא אומר. "מבחור תל אביבי מנותק ושמאלני הפכתי לאדם מאמין ולאומי. הייתי באורות", הוא צוחק.
תחושת האושר שהציפה את ברקאי על מציאת דרכו לוותה באופן טבעי גם בערעור התא הזוגי. תמי, האישה שאיתו, חילונית מבטן ומלידה, המשמשת כסטייליסטית ראשית של עיתון 'לאישה', צפתה בחשש בשינוי שהתחולל אצל בעלה. "הייתי מוצף באור והאמת, שיגעתי את הסביבה. אל תעשו ככה, כן תעשו ככה... בהתחלה זה לא היה קל איתי בכלל. עברנו דרך ארוכה של טלטלות וקשיים. היו רגעים של משברים שהיה לה קשה מדי, אבל הקב"ה היה איתי. התפללתי עלינו המון. זכיתי באישה מדהימה ומכילה שלמדה לקבל אותי כמו שאני", הוא מציין בהערכה. עם הזמן ועם המון אהבה ורצון טוב, ברקאי ורעייתו למדו לשמור ולהגן על זוגיותם. כיום בית המשפחה שומר שבת וכשרות והילדים לומדים בחינוך ממלכתי-דתי. "תמי הסכימה לקבל את השינוי אצלי וזה מדהים. למדנו לכבד זה את זה ולמרות השוני לחיות יחד".
טלוויזיה נקייה
במהלך העבודה זומן לפגישה שדנה באופציה להקמת ערוץ טלוויזיה ציוני-דתי. "בפגישה טענתי שלעשות טלוויזיה זו טעות גסה ואינטרנט זה הדבר הבא". לאחר דיונים הוחלט ללכת לאתר גדול וחזק ונעשתה פנייה ל‑ynet. כך נולד ערוץ הטלוויזיה האינטרנטי 'אורות', שפועל בשיתוף עם 'ראש יהודי' ועומד בראשו ישראל זעירא. ברקאי השתתף בייסוד הערוץ ושימש בו כמנהל וכעורך הראשי.
אבל החלום לטלוויזיה יהודית לא נמוג ותוך כדי עיסוקו בערוץ 'אורות' נטל ברקאי חלק גם בהכנות להגשת הבקשה למכרז לערוץ טלוויזיוני חדש - ערוץ מורשת. זהו אחד מבין חמשת הערוצים הייעודיים שעליהם החליט משרד התקשורת, כשכל אחד מהם מוקדש לפלח שונה באוכלוסייה: ערוץ רוסי, ערוץ המוזיקה, ערוץ דובר ערבית וערוץ מורשת. הערוץ החמישי, ערוץ החדשות, מעולם לא עלה לאוויר.
"הגשנו את המכרז באלול תשע"ב, ובתשע"ג קיבלנו תשובה חיובית". המשקיע העיקרי בקבוצה הוא איש העסקים יצחק מירילשווילי החב"דניק, בנו של איש העסקים הגיאורגי-יהודי המיליארדר מיכאיל מירילשווילי. מוטי שקלאר, שהיה בעבר מנכ"ל רשות השידור, עומד בראשו, ולצדו מופקד ברקאי על לוח השידורים בערוץ.
מאז הזכייה במכרז, כבר למעלה משנה, עמל ברקאי יחד עם רבים וטובים על הקמת הערוץ החדש. "זה לבנות משהו יש מאין. המון המון עבודה אבל מדובר בסיפוק אדיר", הוא אומר.
בקיץ הנוכחי החלו שידורי הערוץ במסגרת חבילות הבסיס של הוט, יס ועידן פלוס והכנסותיו מבוססות על פרסומות. ברקאי מציין כי תפקידו כמנהל התוכניות שכרוך ב"אחריות כבדה. גם למצוא את התכנים הנכונים, גם לפתח אותם ולדאוג שיהיו בהלימה לערוץ".
התכנים בערוץ יהיו יותר כבדים ופחות קלילים מהשידורים בערוצים המסחריים הקיימים?
"כדי להביא קהל גם בעוד עשר שנים אנחנו צריכים להיות מעניינים, לרתק ולחדש. בידור מבחינתי זו לא מילה גסה. גם אנחנו מבינים שהקהל מגיע לטלוויזיה כדי לברוח מהחיים, לא בשביל הדידקטיקה. אנשים שעובדים עשר שעות ביום אין להם כוח בסוף היום להיכנס לתוך סרט דוקומנטרי כבד על ההיסטוריה הסינית במאה ה-16. הטלוויזיה במהותה היא כלי בידורי, וצריך להבין את זה. ערוץ 8 שכולם אוהבים לומר שהם צופים בו עומד על אפס אחד גדול בטבלת הרייטינג, כי זה לא מה שהאנשים מחפשים. מצד שני אנחנו רוצים לתת איכות, אז פה האתגר הגדול שלנו".
מה הצופה ימצא בערוץ?
"אם בידור אז קודם כול בידור נקי. יש קהלים שמפריע להם להיחשף לבוטות ולגסות. אם כתב פלילים מתאר לפרטי פרטים אונס שקרה אתמול זה רע. המציאות הפכה ברוטאלית ואלימה ואנחנו ננסה בשלב הראשון להגיע ל'סור מרע'. אצלנו לא תהיה פריצות, לא ניבולי פה וחוסר צניעות. תהיה התייחסות לאספקטים היהודיים והדתיים, חשיבה חיובית והרבה אהבה לצבא ולמדינה. הערוץ שלנו יכול להיות פתוח אחר הצהריים או בערב בסלון בלי שההורים יחששו למה שהילדים יחשפו. אנחנו שואפים ליצור חלופה לערוצים המסחריים הקיימים", הוא אומר.
"מעבר לכך, אנחנו רוצים שידורים יותר לאומיים, יותר מחוברים לעם. אצלנו לא תמצאי כותרת כמו 'מדינה תחת אש' אלא 'נלחמים בחמאס'. אצלנו אין 'פעילי חמאס' אלא 'טרוריסטים'. נחפש את החיובי בחברה הישראלית".
גם על נושאים שקשורים ביהדות יושם בערוץ דגש, מבהיר ברקאי. "נעשה יותר כתבות למשל על סליחות בירושלים או על המקום של חודש אלול בלוח השנה היהודי, ואנחנו לא משדרים בשבת, שזו הצהרת כוונות ברורה".
נוכח כישלון העבר של ערוץ התכלת, ששודר בכבלים במשך ארבע שנים ונסגר, מאיפה הביטחון שלכם להצליח?
"קודם כול, בהיבט הטכני ערוץ התכלת היה באפיק די זניח. אנחנו, לעומת זאת, קיבלנו אפיק מאוד אטרקטיבי בטווח הזפזופ של הצופה הישראלי. על הערוץ שלנו לא צריך לשלם כי הוא בתוך חבילת הבסיס. לפי הבדיקות שלנו, ערוץ התכלת הצליח, רק המודל העסקי שלו לא היה נכון. אבל יותר מכך, ערוץ התכלת היה ממוקד בקהל הדתי, וכמו שאמרתי הקהל הזה פחות צורך טלוויזיה כי יש לו את העולמות הרוחניים שלו והוא לא נזקק לבריחה הזאת. אנחנו מכוונים רחב יותר. היהדות היום כבר לא נתפסת כשייכת לדתיים בלבד".
rivki@besheva.co.il