שוקולד, יהלומים ואנטישמיות

שדה התעופה בבריסל מקדם את פניי בשקט מופתי. בלגים מעונבים יושבים מאחורי הדלפק בפנים חתומות ובוחנים ברצינות כל אחד מהנוסעים שיוצאים מבטן המטוס.

שלט פרסומות ענקי לשוקולד בלגי מציע לעוברים ושבים את החטיף הפופולרי שהפך למותג בקנה מידה עולמי. ביציאה מטרמינל 3 אנחנו תופסים מונית צהובה ומגלים שהנהג הוא מהגר פקיסטני. "כל נהגי המוניות כאן באים מהודו או פקיסטן", הוא מכריז באנגלית רצוצה, "פעם היינו קצת נהגים והייתה הרבה עבודה, היום יש תחרות קשה כי הגיעו אלפי מהגרים כמונו".

מלחמת ההסברה: מי ששותק - מפסיד

כשישים אלף יהודים חיים היום בבלגיה, ומהווים את הקהילה השלישית בגודלה בקרב הקהילות היהודיות באירופה. 30 אלף יהודים חיים באנטוורפן והשאר פזורים בבריסל ובערים נוספות. ענף היהלומים בבלגיה סיפק עד לא מזמן פרנסה לרוב יהודי אנטוורפן, אך בעקבות המשבר הכלכלי העולמי ירד הביקוש בענף באופן דרסטי. מקצועות מבוקשים נוספים בקרב יהודי המקום הם רפואה ועריכת דין, וכמו כל קהילה יהודית טובה ישנם גם נושאי משרות תורניות כמו מלמדים, סופרי סת"ם ורבנים. בשונה משאר הקהילות היהודיות ברחבי העולם, הקהילה הבלגית דוברת עברית כשפה שנייה וניתן לראות שם אפילו פעוטות בני ארבע וחמש שמדברים עברית תקנית, בנוסף ליידיש, אנגלית ופלמית.

"אנחנו מאוד מחוברים לארץ", אומר רפאל ורנר, נשיא ארגון הגג של יהודי בלגיה. "לפני כשבועיים ביקרתי בארץ, וכשאני מגיע זו תמיד הרגשה נהדרת". ורנר מספר על ביקור שערך בכנסת בצל התגברות האנטישמיות באירופה. "ביקשתי יותר תקציב לפעילות הסברתית. המצב באירופה הוא לא כמו בניו יורק. פה זו ממש מלחמת הסברה יומיומית ומי ששותק - מפסיד".

יהודי בלגיה נהנו עד כה משקט יחסי, ששרר גם במקומות מועדים לפורענות כמו שכונות של מהגרים מוסלמים. "בסך הכול, הפוליטיקאים הבלגים לא ממהרים לגנות את ישראל. יש לנו קשרים טובים עם הפרלמנט הבלגי ויעיד על כך ראש עיריית אנטוורפן, שדוחה בשאט נפש כל גילוי קטן של אנטישמיות". הבעיה העיקרית לדעת ורנר נעוצה בעיתונות הכתובה, המופצת במאות אלפי עותקים, שאימצה כבר מזמן קו חריף אנטי ישראלי ופרו-פלשתיני. "מאז מבצע 'צוק איתן' אני לא יכול לקרוא עיתונים", הוא מספר, "זה פשוט זוועה. יש לך בעיתון מסוים עשרה מאמרים, ושמונה מתוכם מדברים על כך שישראל רוצחת ילדים בעזה. רק בסוף העיתון, באיזה עמוד נידח, יש מאמר שמגן על זכותה של ישראל להגנה עצמית. אז תגידי לי את, למה שהבלגי הממוצע יאמץ דווקא את המאמר האחרון והדליל ביותר בעיתון?".

בימיה הראשונים של המלחמה בארץ, התקיימו באירופה כולה הפגנות סוערות שלוו באלימות קשה ובמעשי ונדליזם. בבלגיה, לעומת זאת, התקיימו שתי הפגנות דלות משתתפים וגם בהן, מסביר ורנר, נטלו חלק בעיקר מוסלמים. "כל מבצע צבאי בארץ מוציא את השד מהבקבוק. זה לא באמת שמצב הפלשתינים בעזה מטריד כל כך את המוסלמים בבלגיה, אבל כשיש סיבה לשנוא את היהודים בפומבי ולתלות את זה במלחמה, אז הולכים על כל הקופה. פתאום האנטישמיות מתפרצת ואתה חושב לעצמך: וואו, הם אגרו את השנאה הזאת כל כך הרבה זמן. שנאה אמיתית". הבלגים, טוען ורנר, מושפעים מאוד מהשיח בכלי התקשורת וניזונים בעיקר מנתונים מסולפים שמציגים ארגונים ערביים ברשתות הטלוויזיה הזרות. "לפני כחודש ימים פורסם בכתב עת יוקרתי של איגוד הרופאים בבלגיה מאמר מקיף שבו נטען כי 'הקרדיט הישראלי אזל'. 120 רופאים חתמו על המאמר הזה, שהסביר כי מאז השואה נאלצו מדינות רבות לנהוג בישראל בכפפות של משי, אבל עכשיו לאחר שישראל טובחת בעזה, נגמר לה האשראי בעולם". נימת כעס נשמעת בקולו של ורנר והוא עוצר לרגע בדיבורו. "תביני, מאז מלחמת העולם השנייה לא היו התבטאויות אנטישמיות כאלה וזה מאוד מרגיז אותי. אם חשבנו שבלגיה שונה, אז התמונה שמתגלה בפנינו עכשיו שונה מאוד מכל מה שדמיינו".

הקניון מוצף ברעלות

בעוד יהודי שוודיה או צרפת חוששים להסתובב בלילות עם פריט לבוש שיסגיר את יהדותם, הרי שבאנטוורפן למשל ניתן לראות יהודים בשעות הקטנות של הלילה כשהם חובשים שטריימל או לובשים מעיל חסידי. גם תלמודי התורה נמצאים ברחוב הראשי של העיר ואין עליהם שמירה קפדנית. הילדים רוכבים לבדם על אופניים בסיום הלימודים, גם בשעות החשיכה. למתבונן מן הצד נראה אמנם שאין סיבה מיוחדת לדאגה ושגל השנאה שהביא איתו האסלאם לתוך אירופה פסח במקרה על יהדות בלגיה. אבל הצצה קצרה בצידי הבניינים של מוסדות הקהילה מגלה תמונת מצב אחרת לגמרי. עשרות מצלמות אבטחה פזורות לאורך הרחוב הראשי ומתעדות כל הולך רגל שעובר במקום. בעלי עסקים יהודים הוסיפו לחנויות שבבעלותם מערכת מתוחכמת שיכולה להתריע אפילו על ריסוס גרפיטי. מאז מבצע 'צוק איתן' ביקשו יהודים רבים לנקוט אמצעי זהירות נוספים, כמו נעילה כפולה לדירת המגורים ולחניון הרכב.

"עד עכשיו היה כאן ממש גן עדן", אומרת נאווה שילר (36), תושבת בריסל ומורה בבית הספר היסודי בעיר. "מאז המלחמה בארץ, הרגשנו איך האנטישמיות בבלגיה מרימה ראש. עיקר השנאה באה מהמוסלמים שמתחילים להשתלט כאן על העסק ולהראות לנו שאנחנו ממש לא רצויים באירופה". שילר מצביעה על השינוי שחל באירופה בעקבות גלי ההגירה הגדולים מארצות ערב. "לפני עשר שנים היה קשה למצוא נשים מכוסות רעלה במקומות ציבוריים, היום זו פשוט תופעה. אני מסתובבת לפעמים בקניון ומרגישה כאילו הגעתי לסעודיה. עשרות נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש ולצדן מוסלמים אדוקים עם בגדים מסורתיים, ממלאים את כל הקניון ותוקעים בנו מבטים לא נחמדים בכלל". נאווה מספרת כי לא מזמן התפרסמה בעיתונות הבלגית שיחת טלפון שהסעירה את הקהילה היהודית כולה. "אישה בת 90 התקשרה למוקד רפואה דחופה לאחר ששברה את הרגל וביקשה לדבר עם רופא. אחד מהרופאים שהיו זמינים התחיל לשאול אותה שאלות ותוך כדי שיחה גילה שהיא יהודייה. הוא אמר לה: 'אני לא מטפל ביהודים, את יכולה ללכת לעזה, שם בטוח תרגישי יותר טוב'". השיחה, שהוקלטה על ידי המרכז הרפואי ופורסמה בהבלטה בכלי התקשורת המקומיים, הדליקה נורה אדומה בקרב חברי הקהילה היהודית שחשבו כי הם מוגנים, לפחות בשלב הזה, מאנטישמיות בוטה שכזו.

"חברה טובה שלי גרה במרסיי וסיפרה לי שהיא ובעלה חושבים לעלות לארץ כי המצב נהיה בלתי אפשרי. היא הציעה לי להצטרף אליהם ואני צחקתי", מספרת שילר, "אמרתי לה שכאן זה ממש גן עדן ביחס לצרפת ושהבלגים לא שונאים יהודים כמו הצרפתים. אבל כנראה שהייתי נאיבית מדי, השקט הזה קצת בלבל אותי. גוי נשאר גוי, גם אם יש לו עניבה וחליפה". עד לפני כשלושה שבועות, מעידה שילר על עצמה, היא הסתובבה בלי פחד בסמיכות לשכונות מהגרים שמאכלסות מגוון לאומים כמו פולנים ובולגרים. היום, היא אומרת, זה לא קורה. "כולם הסתכלו על יהודי בלגיה בקנאה, אמרו לנו 'איזה כיף לכם, יש לכם פרלמנט חזק שלא ייתן למוסלמים להרים את הראש', אבל המבצע האחרון בארץ גרם לנו להרגיש את האדמה רועדת מתחת לרגליים. שום דבר כאן כבר לא יציב".

לפני שאנחנו מסיימות לדבר, נאווה מבקשת להעביר דרכי מסר לתושבי הדרום. "אני שומעת את עצמי מתלוננת על האנטישמיות פה, ורואה באינטרנט אישה ותינוקת רצות לממ"ד בקיבוץ זיקים ובא לי לבכות. הלב שלי נמצא עם תושבי הדרום ועם כל עם ישראל. אני מבטיחה שברגע שאמצא דרך להעביר את העסקים שלי לארץ, אעזוב את בלגיה בשמחה ובלי שום צער. אין יום שעובר עליי בלי מחשבה על ארץ ישראל".

לפני כשלושה חודשים נכנס מחבל חמוש למוזיאון היהודי בבריסל ורצח ביריות ארבעה אנשים, בהם עמנואל ומרים ריוה מתל אביב. הרב גדי רפפורט (40), תושב הקהילה החסידית באנטוורפן, שמע על הפיגוע כשהיה בישראל ועיכב את טיסתו בשלושה ימים כדי להשתתף בהלוויית בני הזוג. "הפיגוע במוזיאון היהודי פתח לכולנו את העיניים", הוא קובע, "עד אז כולם התנהלו כאן בשאננות גדולה ובחוסר ערנות. מאז הפיגוע יש לכל האזרחים היהודים של בלגיה התנהלות חדשה".

מה זה אומר התנהלות חדשה?

"דבר ראשון, אנחנו מודעים לסכנות. עד הפיגוע חשבנו שהמוזיאון היהודי בבריסל לא צריך שמירה. מי ינסה לפגוע במוזיאון יהודי קטן בבלגיה? היום יש שמירה הדוקה על כל המתחם".

רפפורט מצביע על נקודת מפנה שחלה בעקבות מבצע 'צוק איתן' ביחסי הכוחות הפנימיים בתוך הקהילות. "ענף היהלומים חווה משבר עמוק בשנתיים האחרונות. משפחות רבות שהתפרנסו מליטוש ושיווק יהלומים מצאו את עצמן מחוסרות עבודה. לתוך זה נכנסה לראשונה אנטישמיות גלויה שמתפרצת בקול רעש גדול, אז הרבה יהודים החליטו לקחת את כל כספי החסכונות שלהם, למכור את הבית ולעלות לארץ. זה נעשה בשקט, בלי רעש וצלצולים. בבית הספר 'תחכמוני' למשל היו עד עכשיו שתי כיתות מקבילות בכל שכבת גיל. בשנה הבאה תהיה רק כיתה אחת".

לנוכח העלייה הגדולה של יהודי צרפת השכנה לישראל, רפפורט מסביר את ההבדל המהותי בין שתי המדינות, המרוחקות זו מזו כשלוש שעות נסיעה ברכבת. "בצרפת יש מיליוני מוסלמים שמגובים בחברי פרלמנט ובעיתונות חזקה. לכל שכונת מהגרים יש מסגד פרטי משלה וההגירה המאסיבית לצרפת התחילה הרבה לפני שהבלגים ידעו בכלל מה זה מוסלמי. אצלנו נראה שהמצב עוד בשליטה, אבל אני מקווה שממשלת בלגיה לא תתעורר מאוחר מדי. המצב באירופה כל כך עדין ושברירי, שאני לא מעז לנחש איך ייראו רחובות בריסל בעוד עשר שנים".

הגרפיטי האנטישמי הגיע לבלגיה

סרטון הרצח של העיתונאי ג'יימס פולי בידי מחבלי דעא"ש זעזע את העולם כולו. הרב רפפורט צפה אף הוא בזוועה, ויש לו תובנה חדשה לגבי היחס הסלחני של מדינות אירופה כלפי הטרור האיסלמי. "לא מזמן קראתי על עשרות צעירים ערבים מבלגיה שנסעו להילחם בסוריה והצטרפו לארגון הטרור האכזרי דעא"ש. המשפחות של אותם צעירים גדלות כאן ומקבלות שלל הטבות סוציאליות, בהן מענק לידה חד פעמי בסך 1,000 יורו ותשלום חודשי לכל משפחה בת חמישה ילדים. משרד החינוך בבלגיה מנסה להטמיע במהגרים הערבים את הערכים האירופיים ושופך מיליוני יורו בשנה על כל מיני תוכניות חינוך. בפועל, הרבה צעירים עוזבים את בלגיה וחוזרים אליה אחרי שהתאמנו בארצות עוינות כמו סוריה ועיראק והחוק לא אומר כלום לגביהם. הם חוזרים עם דרכון שטייל בסוריה או בפקיסטן והבלגים מחייכים אליהם כאילו הם חזרו מטיול בהולנד. לדעתי, יש אצל האירופים איזה פחד לדבר על זה, כי הרי לא משנה מה יקרה, מיד יקומו ארגוני זכויות אדם ויתחילו לצעוק שזו גזענות". לאחרונה, מספר רפפורט, החלו להישמע בפרלמנט הבלגי קולות שמבקשים לשנות את החוק ולמנוע מצעירים ערבים שביקרו במדינות כמו סוריה, איראן ועיראק לחזור לבלגיה. "הממשלה הבלגית מבינה שעד עכשיו היא בכלל לא השתתפה במשחק אלא רק צפתה מהיציע. אבל המציאות גוררת אותה בעל כורחה להיות שחקנית מרכזית בכל מה שנקרא 'הטרור העולמי'".

לפני סיום השיחה, אני שואלת את הרב רפפורט על מצב רוחם של יהודי בלגיה שעמם הוא נפגש ביום יום. "אין בנו שמץ של ייאוש או פחד", הוא ממהר לטעון, "רק סימן שאלה גדול בנוגע לבאות. עד עכשיו הסתכלנו מהצד על מה שקורה אצל המדינות השכנות וחשבנו שלנו זה לא יקרה. במדינה נאורה כמו בלגיה ירססו כתובות אנטישמיות על בתי כנסת ויתלו שלטי שנאה שצריך לשלוח אותנו לדכאו? זה נשמע לנו הגזמה פראית, אבל לצערנו זה קורה כאן, בלב אירופה, וגם בלגיה חשופה לזה".

הרב רפפורט בוחר לסיים את דבריו עם "אופטימיות זהירה שיש בה גם מסר יהודי". "העולם כבר מתחיל להבין איך אירופה הולכת ונכבשת על ידי תאים קטנים של ארגונים מוסלמיים קיצוניים, שמנצלים את הפתיחות ואת הדמוקרטיה המערבית כדי להכניס טרור ושנאה בדלת הראשית שלהם. זה לקח זמן, אבל התמונה מתחילה להשתנות. האירופים חשבו שהסכסוך הזה הוא בין היהדות לאסלאם, אבל עכשיו הם מבינים באיחור שהמלחמה הזאת היא גם עליהם. על בתי הספר שלהם ועל הערכים שהם מדקלמים כל היום. בשונה מהגויים, אנחנו היהודים מרגישים שהקב"ה שומר עלינו היכן שלא נהיה, וצריך להתחזק באמונה הזאת כדי לא ליפול ברוח כשרואים כתובת גרפיטי ענקית מרוססת על המדרכה באנטוורפן עם המילים 'יהודים - הסכנה של העולם'".

הסבא ביקש, הנכדים עושים עלייה

הביקור בבלגיה מסתיים. בטיסה חזרה לישראל יושבת לידי בחורה צעירה בשם עמליה רובין. אנחנו מתחילות לשוחח והיא מספרת כי זוהי הפעם הראשונה שהיא מבקרת בארץ. "אחותי עשתה עלייה לפני שנתיים וחצי והיא גרה בירושלים. עכשיו אני נוסעת אליה וההתרגשות שלי ענקית".

משפחת רובין חיה באנטוורפן כבר שני דורות. סב המשפחה הגיע מפולין לאחר השואה ונכנס לעסקי היהלומים. בלגיה נראתה לו כמו פרבר של ניו יורק: כסף טוב, נופים קסומים והעיקר - אין אנטישמיות כמו בוורשה עיר הולדתו. ברבות השנים החלום המתוק החל להיסדק. האנטישמיות לא נעלמה מעיניו וגם שכניו הבלגים התגלו לו כאנשים קרים וחשדניים. "אני כבר מבוגר ולא יכול לעזוב פה הכול", הוא נהג לומר לילדיו "אבל לכם יש עוד סיכוי לעלות לישראל".

כשישה מתוך תשעת נכדיו כבר עלו ארצה, מספרת עמליה, ואלו שנותרו בבלגיה מחכים להזדמנות כדי לעלות. "לפעמים היינו נפגשים בבלגיה עם נציגי הסוכנות היהודית והם היו מציעים לנו לעלות לישראל. זה לא פשוט כמו שזה נשמע", היא מסבירה, "אנשים בנו פה חיים שלמים וצריכים לקבל החלטה מאוד משמעותית כדי לעלות לארץ. למרות זאת, אני מכירה לא מעט משפחות שעשו את הצעד האמיץ הזה והן לא מתחרטות".

חצי שנה עברה מאז שביקרתי בבלגיה לרגל שמחה משפחתית. השבוע שוחחתי שוב עם עמליה והיא נשמעה לי אחרת, הרבה יותר החלטית. "אני בטוחה שאחרי שאתחתן אעשה עלייה", היא אמרה לי נרגשת. "החתן שלי רק צריך להסכים לרעיון והכול יהיה בסדר". עמליה מספרת כי בימי מבצע 'צוק איתן' גמלה בלבה ההחלטה כי המקום הטוב ביותר לגדל את ילדיה יהיה בארץ ישראל. "תראי, אני יודעת שגם בארץ יש אנטישמיות של הערבים, ויש מלחמה כל כמה שנים, אבל זו הארץ שלנו. בלגיה לא שייכת לי ואין לי שום רצון לסבול כאן אנטישמיות. בשביל מה? אני רק מקווה שכשאגיע לארץ כבר תיגמר המלחמה הזאת".