"אפילו עכשיו כשאני חושב על זה יש לי צמרמורת", פושט שריה בן אברהם את זרועו כהוכחה. גם בדמדומי הערב לא קשה לזהות את סימני עור הברווז על הזרוע השזופה מעבודת היומיום שלו בבניין.
השיחה עם בן אברהם לא נוטה לקלישאות, הדיבור שלו פשוט ואמיתי. עכשיו, כשהוא מספר על ביקורו הראשון בירושלים, הוא נזכר בתחושה שצמררה אותו אז וגם ברגע זה באותה עוצמה: "כשבאתי ארצה הרגשתי שאני בארץ הקודש, מקום שבו דרכו הנביאים, אנשי רוח גדולים. אפילו עכשיו יש לי צמרמורת מהידיעה שאני נמצא ברגע זה בארץ הקודש", הוא מתקשה להסתיר את המחנק שעוצר את קולו.
המבטא הרוסי הקל שעדיין מלווה את משפטיו של בן אברהם, כמו גם שם משפחתו הסמלי, מעידים על הדרך הארוכה שעשה במהלך 42 שנותיו: מהלאום הרוסי אל חיק האומה היהודית, ומהרי אוזבקיסטן אל הרי השומרון. ספורט במקום ריטלין את בן אברהם אפשר לפגוש בשנים האחרונות ביישובי צפון השומרון בבגדי עבודה פשוטים של איש תחזוקה: מתקן פה, משפץ שם וממלא את המשימות שמטיל עליו היישוב בחיוך צנוע וביישני.
מי שלא מכיר את סיפורו, לא היה מעלה בדעתו שמדובר באלוף עולמי בתחום האתלטיקה הקלה, שוויתר על אפשרות של עתיד מזהיר בענף האולימפי בשל ההחלטה לעלות לישראל. "הגעתי לתוצאות גבוהות", הוא מסתפק באמירה כללית כשהוא נשאל על הישגיו הספורטיביים. חקירה מדוקדקת יותר מעלה שהוא נשא בתואר אלוף ברית המועצות בקפיצה במוט לצעירים. בהמשך ייצג את נבחרת הצבא האדום, שבו שירת, בתחרויות אתלטיקה בינלאומיות. היום הגבהים שהוא מגיע אליהם הם בעיקר גגות הבתים החדשים שהוא בונה ביישובו שבי שומרון, במסגרת פרויקטים של חברת הבנייה 'רוזנפלד שריה' שבבעלותו.
את החברה הוא פתח לפני כשנה, לאחר שמיצה את שנות עבודתו כעובד תחזוקה שכיר. החברה מעסיקה יהודים בלבד, הוא מדגיש, אשר מגיעים מכל רחבי השומרון – מעינב ועד מעלה שומרון. בעלי חברות הבנייה טוענים שעבודה עברית היא עיקרון יקר ולא משתלם. בן אברהם מאשר ומכחיש כאחד: "זה אמנם עולה יותר כסף", הוא מודה, "אבל אלה עובדים שאני יכול לסמוך עליהם, הם עובדים עצמאית. אני משלם יותר אבל מרוויח בקצב העבודה ובדברים נוספים". יש עבודה בבנייה בשומרון בתקופה הזאת? נראה שההקפאה ממשיכה דה פקטו. "אנחנו לא מרגישים את ההקפאה, העסק רץ", הוא מעיד, "יש לי עוד פרויקט בשבי שומרון שקיבל עכשיו היתרי בנייה".
אנחנו יוצאים לצילומים באתר הבנייה של בן אברהם. "זה הבית שאני בונה למשפחת סון-הר מלך", הוא מצביע על בית אבן רחב ידיים ויפהפה הצופה אל חומש, היישוב שממנו גורשה המשפחה. "וזה של משפחת חזני", הוא לוקח אותנו אל בית נוסף באותו מתחם. דומה כי את האבנים לבתי המשפחות הללו מניח בן אברהם עם דמעה בלתי נראית בזווית העין. גם הוא צופה מדי יום מאתר הבנייה אל פסגת חומש, שם עמד הבית שלו עצמו, הבית שאהב וחרב. איך הופך ילד שגדל בחינוך רוסי "מטריאליסטי", כהגדרתו של בן אברהם, להיות יהודי בעל לב חם לארצו, אולי יותר מרבים אחרים המשתייכים לאותו לאום? מה הקשר בין המתנחל המקצועי שמסתובב בשבילי השומרון, צרוב מאבקים ואכזבות, לנער שחייו נסובו סביב ספורט ובקושי ידע לומר שיש בורא לעולם? אם תשאלו את בן אברהם, הוא יצביע תחילה על הסבא שבצלו גדל, ולאחר מכן על כמה "ניסים", כלשונו, שאירעו לו דווקא בתחום הכלכלי.
בן אברהם נולד למשפחה של אנשי הוראה וחינוך בטשקנט, בירת אוזבקיסטן. לאחר המהפכה הבולשביקית, נשלח סבו מטעם הממשל האוזבקי לפתח את החינוך באזורים הנחשלים, ולמעשה שימש כשר החינוך של המדינה באותה תקופה. סבתו עסקה גם היא בהקמת בית ספר באוזבקיסטן. האווירה החלה להיות מתוחה בתקופת טרום מלחמת העולם השנייה, ואז נשלח הסב למחנה עבודה בסיביר יחד עם יהודים רבים, בהוראת סטלין. אז הוברר כי הסב יהודי, וכי הדברים מתועדים במסמכים רשמיים. יהדותה של הסבתא הייתה מוטלת בספק. עם תום עידן סטלין התאחדה המשפחה, שהורכבה מהסבא והסבתא, בתם, נכדתם והנכד – מושא ריאיון זה.
אביו ואמו של בן אברהם התגרשו בשלב מוקדם, כך שהאב לא היה נוכח בחייו. הוא גדל לאם שהייתה מרצה בתחום הטכנולוגיה, יחד עם אחות שפנתה לתחום הוראת היסטוריה. "אמא הייתה כל הזמן בעבודה, גדלתי עם החברים", הוא מספר, "אמא עסקה גם בספורט: היא הייתה חברה בקבוצות כדורסל וכדורעף, ודחפה גם אותי להיכנס לספורט". למרות בעיות בריאותיות שסבל מהן, השתלב בן אברהם בענפי ספורט שונים כמו ג'ודו וכדורסל, אך לבסוף התמקד בתחום האתלטיקה הקלה, גם בזכות השכן שלו שהיה מאמן בענף. "נשאבתי לשם", הוא מעיד על עצמו, "וגם הגעתי לתוצאות. הילדות שלי הייתה כל הזמן אימונים, אבל אהבתי את זה, זה התאים לי. הייתי ילד היפראקטיבי וככה היה לי איפה להכניס את האנרגיה", הוא מחייך ומוסיף בקריצה: "אז לא היה ריטלין, במקום זה ילדים פרקו את המרץ בחוגי ספורט".
למרות שגדל במשפחה לא יהודית, שורשיהם היהודיים של סבו וסבתו ריחפו בקול דממה דקה בחלל הבית. "היו בבית ביטויים כמו 'תסמוך על בורא עולם', אבל אצל אמא שלי מההתחלה החינוך היה מאוד מטריאליסטי. כך שאמנם היו ביטויים כאלה, אבל יותר היה מורגש החינוך שהכניסו לה שהכול חומרי. אין צד רוחני בשום דבר". משפחת הסב הייתה דתית, הוא יודע לספר, אבל המהפכות והפוגרומים פיזרו אותה לכל עבר. גם הקושי לשמור על היהדות, בעיקר בערים הגדולות בברית המועצות, דלדל כל זכר של יהדות במשפחה. "סבא היה צריך להילחם על החיים, הוא איבד את הוריו בגיל מוקדם, כך הוא איבד את המסורת. אבל תמיד הייתה אמונה מסוימת בבית". כילד, הידיעה היחידה של בן אברהם על היהדות הייתה העובדה שסבו היה יהודי, ושחברים בבית הספר היו מקניטים אותו בכינוי "יהודי" - "כי הייתי קצת תחמן", הוא צוחק.
מוקד התעניינותו היו אימוני הקפיצה במוט, שם נחל הצלחות כנער: כאמור, זכה בתואר אלוף ברית המועצות לצעירים בקפיצה לגובה. הוא התחנך בבתי ספר רגילים, וגויס לצבא האדום. בשל החשיבות הרבה שייחסה ברית המועצות לספורט ולהישגיות, ספורטאים שגויסו לצבא יכלו להמשיך בשגרת האימונים והתחרויות כמעט כרגיל, וייצגו את הצבא האדום בתחרויות השונות. נפילת המשטר הקומוניסטי ב‑1991 תפסה את בן אברהם משוחרר משורות הצבא האדום, ועובר לייצג את רוסיה הלבנה בתחרויות הספורט.
הוא נרשם לאוניברסיטה ללימודי חינוך גופני. אבל אז משהו בחייו החל להיעצר: "שום דבר לא היה יציב. בגלל הלימודים לא היה לי זמן לעבוד, לא היה לי כסף, ובכלל הכלכלה לא הייתה יציבה אז. הייתי שם לבד, והרגשתי שדברים לא מסתדרים". כמו זרע שנובט בחושך בתוך התקופה הלא ודאית הזו בחייו, הוא החל לראשונה לחוות אירועים שלא היה להם מבחינתו שום הסבר רציונלי: "פתאום התחילו להגיע דברים, התחלתי להרגיש ניסים. אתה יושב בלי כסף, בלי כלום, ופתאום מגיע אליך משהו מהצד", הוא מכוון לסכומי כסף שנחתו עליו באופן בלתי צפוי. "התחלתי לחשוב. זה פתח לי את השכל לדברים אחרים. חשבתי שאו שזה סתם מזל, או שמישהו מוביל אותך בחיים מבחינה רוחנית".
בן אברהם היה אז קרקע פורייה לזרעי רעיונות רוחניים, מאחר שבילה שעות רבות בקריאת ספרים רבים מכל הסוגים, בהם גם ספרי דת: התנ"ך, הברית החדשה והקוראן. הקריאה אמנם הייתה לצרכי הרחבת אופקים גרידא, אבל השילוב עם החוויה האישית הוליד משהו פנימי: "בהרגשה אתה מרגיש משהו שאתה עוד לא יודע להגדיר אותו בשכל. משהו טרי. זה כמו זרע שנמצא באדמה, בתוך החושך. הוא מתחיל לנבוט, הוא כבר גדל, אבל עדיין לא יצא לאור". בלי שנשאל, הוא מקדים את המאוחר וממשיך ספונטנית לתאר את סיום תהליך הנביטה והצמיחה הרוחנית, שהגיע דווקא מהטרגדיה שחווה: "בגירוש מחומש הרגשתי שגדלתי.
שם הייתה לי ממש הרגשה שאי אפשר יותר לסמוך על בני אדם. עד אז סמכתי על אנשים במאה אחוז, מה שקוראים תמים. אבל פה נשבר לי האמון במאה אחוז, ואז נפלה ממני הקליפה ויצאתי החוצה. זה היה סוף תהליך הזריעה שהתחיל אז, ברוסיה. ראיתי אנשים לא דתיים שלקחו את הכסף ועזבו, ואנשים דתיים שנשארו ונלחמו על אדמת הקודש. הקטע הזה נגע בי עמוק". המצב הכלכלי הרעוע ברוסיה הלבנה אילץ אותו לעבור לעיר אחרת, שם פתח עם חבר ילדות מפעל לנקניק. אחרי שנה וחצי מוצלחות שוב התמוטטה הכלכלה וגם הבנק שבו היו מושקעים.
"פתאום הכול נמחק ברגע אחד, ושוב הסתובבתי בין עבודות מזדמנות. כל מה שהתחלתי – לא הלך לי. שוב הרגשתי שיש פה משהו ניסי, כאילו מישהו מנסה לעצור אותי בכל מה שאני עושה". שיחת טלפון הביתה גילתה לו שבנות המשפחה מתכוונות לעלות לישראל במסגרת חוק השבות, ועם פתיחת שערי רוסיה לאחר נפילת המשטר. "תמיד היה בבית דיבור של לעלות לישראל, זה משהו שסבא רצה אבל לא נתנו לו לצאת בגלל התפקיד הבכיר שהיה בו. אבל אסור היה לדבר על זה יותר מדי, זה היה מביא פוגרומים על משפחה שידעו שהיא מנסה לעלות. סבא שלי בדיוק נפטר, ואחותי גם נישאה ליהודי, כך שהקשר לישראל היה קיים".
בן אברהם החל בארגון המסמכים לעלייה. שוב הוא הרגיש יד עליונה שמפתיעה אותו: בעוד לבנות המשפחה נדרשה תקופה של כשנה על מנת להסדיר את העלייה לישראל, הוא עצמו הצליח להשתחל לחלון הזדמנויות קטן שאפשר לו לעלות על מטוס בתוך חודשיים בלבד. "שוב אמרתי שקרה לי נס". נבחרת האתלטיקה שבה היה חבר, שמאמנה וחלק מחבריה היו יהודים, עלתה כקבוצה מקצועית לישראל. הם שוכנו ליד מכון וינגייט על מנת שימשיכו להתאמן ובמקביל יוכלו ללמוד עברית באולפן בנתניה.
"אבל תחום האתלטיקה הקלה בישראל היה אז ממש בתחילת דרכו", הוא מספר. במקביל לאימונים, שדרשו זמן, כסף ונסיעות, הוא נדרש למצוא עבודות מזדמנות כדי לממן את עצמו. הוא השתתף בתחרויות בישראל וזכה במקום השלישי באליפות הארצית, אבל הקושי הכלכלי גרם לו לוותר על האימונים ועל ההתקדמות המקצועית בענף. הוא התגייס לצה"ל לשלושה חודשים, והחל לשאול את עצמו האם באמת מקומו בישראל. בשלוש השנים הבאות הוא היה על ציר הטיסות רוסיה-ישראל לסירוגין, כשבכל פעם הוא תוהה לאן הוא באמת שייך. בתשס"ג עשה את נחיתתו הסופית בישראל, אז החליט להשתקע ויהי מה. חבר שהכיר מנתניה סיפר לו שהוא עובר לגור בבית ביישוב חומש והציע לו לבדוק את המקום ולהצטרף אליו.
המעבר לא נעשה ממניעים אידיאולוגיים כאלה ואחרים, הוא מדגיש: "החבר סיפר לי שהוא היה שם פעמיים כדי לבקר חברים שלו, התלהב מהמקום וראה שהמחירים זולים. לא חשבנו בקטע של התנחלויות, ערבים, מסוכן. בכללי אמרנו שזה מקום יפה וזול". הקשר של בן אברהם לחומש מוגדר אצלו כ"אהבה ממבט ראשון": "ההרים והנופים הזכירו לי את מחוזות ילדותי באוזבקיסטן. היו קטעים בדרך שממש דומים לאזורים שבהם גדלתי, פשוט הרגשתי בבית. אמרתי: זה הבית שלי. התקשרתי למקום, ומהיום הראשון הייתי בעננים", הוא מספר בפנים זורחות. דתיים – לא מה שחשבת כך החל הקשר של בן אברהם אל השומרון, כשהוא מתגורר בשותפות עם החבר בבית בחומש.
תחילה היה נוסע השכם בבוקר באוטובוסים לעבודה בנתניה, אבל לאחר שגערו בו על איחורים הוא חיפש פתרון מקומי. ראובן טביב, מוותיקי חומש, סיפר לו על בריכת שחייה ומכון כושר שבנייתם נשלמת ביישוב, והוא יוכל להשתלב בהם כמציל וכמפעיל חדר כושר לאור הרזומה שלו. עד שהבנייה הסתיימה, נדד בן אברהם שוב בין עבודות שונות בחומש ובעינב הסמוכה. בחצי השנה שלפני הגירוש הוא החל בתפקידו בחדר הכושר וכמציל בבריכת היישוב. בן אברהם מצא חברים רבים בחומש, שלא מעט מתושביו היו יוצאי ברית המועצות. "האווירה הייתה כמו משפחה, כולם מכירים את כולם", הוא נזכר.
כשנודע לו על תוכנית ההתנתקות הציף אותו זעם ותסכול עמוק: "לא הבנתי איך שרון יכול להחליט על פינוי יישובים. זה גם מקום אסטרטגי, גם מקום יפה וזו גם ארץ הקודש!" הוא נרגש. "התחלתי להתעצבן על האנשים בשלטון, וגם על אנשים ביישוב שפשוט קמו ועזבו". נקודת השבר הזאת הייתה גם נקודת המפנה הקריטית בחייו. באותה תקופה החלו להגיע לחומש משפחות דתיות על מנת לחזק את המקום, שהיה מבודד ומוכה טרור. המשפחות, ובעקבותיהן גם בחורי הישיבה שהוקמה במקום, הגיעו לבריכה ולחדר הכושר, שם החל בן אברהם לטוות עמם קשרים שהלכו והעמיקו.
הכרתו הרוחנית במציאותו של בורא לעולם התבססה עם השנים, וכך גם האמונה בקדושתה של ארץ ישראל, על פי כתבי הדתות השונות שבהם הגה. הוא עדיין לא חש הזדהות עם הדת היהודית דווקא, אבל המפגש עם חובשי הכיפות בחומש פתח לו אט אט עולמות חדשים ורצויים לו. "התחלתי יותר להתעניין בדתיים. לפני כן עבדתי רק במקומות חילוניים, עם ערבים או במסעדה לא כשרה. "פעם ראשונה ראיתי באמת מה עושים הדתיים-לאומיים. תמיד שמעתי שאומרים על הדתיים שהם לא עושים כלום. פתאום ראיתי בפועל מה הם עושים. זה פתח לי כיוון. החבר'ה מהישיבה הזמינו אותי, משפחות הזמינו אותי לבריתות. החלטתי להישאר איתם עד הסוף.
התחלתי להתפלל לקב"ה, שאלתי אותו: איך אתה יכול לעשות דבר כזה? התחושה של הגירוש הזכירה לי את נפילת ברית המועצות, רק ששם אתה נזרק ופה זורקים אותך וגם אתה נזרק. זה הרגיש אפילו יותר גרוע. ההרגשה הזאת נתנה דחיפה לקליפה שעטפה אותי, להיפתח". אבל בעצם היית עדיין גוי. אין לך קשר דתי או לאומי לארץ ישראל ולעם ישראל. מניין נבע הכאב והכעס שלך על עקירת יישובים? "פעלתי לפי ההרגשה ולא בשכל", הוא מנסה להסביר, נראה שגם לעצמו. "לפעמים באמת לא הבנתי את עצמי. הרגש היה מעורבב. הייתי במצב של הלם. קראתי ספרים על הקמת המדינה, איך נלחמו וכמה דם נשפך כדי לשחרר את הארץ. איך פתאום ברגע אחד אומרים 'בוא נלך מפה'? בונים בית, ופתאום מישהו מתחיל להרוס. גם ידעתי על אריק שרון שנלחם כל כך הרבה, ואיך הוא יכול להסתובב פתאום ב‑180 מעלות?".
בן אברהם כעס כאמור גם על חבריו שעזבו את הבית בלי מאבק: "כעסתי על אלה שהצד הכלכלי היה להם יותר חשוב מזה שזו הארץ שלהם. היה לי מוזר לראות שלא אכפת להם. בלילות האחרונים לפני הגירוש לא ישנתי בכלל". את הבריכה הוא תפעל עד ליום הגירוש עצמו. כשהחיילים הגיעו, הם תפסו אותו בידיים והעלו אותו לאוטובוס. את התחושה הוא מתאר כ"בועה": "הרגשתי ממש רע, סוף העולם. לא יודע איך להגדיר. במשך שבועיים הייתי בהלם, במין בועה מוזרה".
באופן טבעי הוא חבר לגרעין מגורשי חומש, שהגיע לשבי שומרון לאחר הגירוש. "התלבטנו בין מגדלים לשבי שומרון, ואמרנו: אולי נחזור לחומש, אז נגור במקום שהכי קרוב לשם", הוא מסביר. בהדרגה הוא התערה בחברה ובעבודה באזור, ומכריו החלו להציע לו לפתוח בתהליך גיור. ההסכמה הייתה טבעית מבחינתו: "נהייתי ממש מנותק מהחברה החילונית, הייתי אז רק בחברה הדתית. זה היה מהפך בשבילי. הרגשתי שאני קרוב לחברה הזאת, מחובר לכל הערכים שלה. זה בא לי בטבעיות". את הגיור עבר דרך בית הדין של הרב דרוקמן, ותהליך הלימודים והבחינות עבר עליו בקלות יחסית, בשל הזמן הרב שהשקיע בקריאת ספרים במהלך השנים. "זה עזר לי, ידעתי הרבה דברים". את חווית הגיור הוא מתאר כחיובית, על אף הקולות הביקורתיים הנשמעים כיום בקשר לגיור בישראל. את התהליך סיים בתשס"ו.
בחומש – קרוב לבורא כחלק אינטגרלי מגרעין משפחות מגורשי חומש, נרתם גם בן אברהם לפעילות הנמרצת במטה חומש תחילה: שמירות, הסעות, צעדות ליליות, פינויים וארגוני אירועים המוניים. "נכנסתי חזק לקטע הזה. הפעם זה גם היה עם כל האידיאלים של ארץ ישראל. קודם פעלתי רק ברגש, אבל עכשיו גם הכרתי את כל המושגים, זה היה גם בשכל". איך הייתה התחושה לחזור לחומש בפעם הראשונה אחרי הגירוש? "הייתי שמח שחזרתי לראות את המקום. אני מרגיש שם קרוב לבורא עולם, כמו בירושלים", הוא מתרגש בכנות האופיינית לו. "זה הפך למקום קדוש בשבילי".
המחשבה על חזרה לחומש הובילה אותו גם במהלך ההכנות לחתונתו, שהתקיימה לפני מספר חודשים. רעייתו, ילידת כפר יונה, שאותה הכיר דרך האינטרנט, הייתה גם היא שקועה עמוק במאבק בגירוש בגוש קטיף, שם עשתה את השירות הלאומי. השניים תכננו לעשות את החתונה בחומש או לכל הפחות בסבסטיה, אך בשל קשיי ביטחון הסתפקו בעריכת שבע ברכות בחומש. כיום הם מתגוררים כאמור בשבי שומרון, בבית שנמצא בקצה היישוב, מוקף אשקוביות ישנות שהופכות לעתודת בנייה. אחרי מה שעברת והמקום שאליו הגעת כעת, יש לך חלומות לעתיד? בן אברהם מחייך ומסביר שחלומות עדיף לגנוז במחשבה ולא לפרש, אבל מוכן להגיד שכמו כל יהודי "אנחנו רוצים גאולה. שכולם יבינו שהם בארץ הקודש וצריכים לפעול בהתאם".