בתא אחד היו שלושה עפרונות מחודדים, מחק, מחדד, דבק ומספריים, ובתא השני - חבילת טושים צבעוניים.
"איזה שפיץ אני, אה?" אמר בקול עליז אחד העפרונות, ודקר קלות את חברו לתא. "ראית איך חידדו אותי? אני כבר מוכן ומזומן לכל משימה!"
"יופי, אני חד בדיוק כמוך", ענה העיפרון השני, "אולי אפילו יותר. נראה לי שעמוס ייקח דווקא אותי ראשון".
"תפסיקו לריב", התערב המחדד. "חידדתי את שניכם בדיוק אותו דבר. וגם את השלישי, זה ששוכב שם בשקט. מה איתך, עיפרונצ'יק, אתה לא מחכה שעמוס יבחר אותך?"
"בטח שכן, אבל בינתיים אני חושב לעצמי אילו צורות אני אצייר..." אמר העיפרון בקול חולמני, "ריבועים? משולשים? אולי קווים מתפתלים?"
"אני ממש מתרגש", אמר המחק הלבן. "עכשיו אני עוד לבן וחדש, אבל חכו שאני אתחיל למחוק את כל הטעויות שלכם! אני לא אשאיר מהן זכר!".
"אותנו לא תצליח למחוק", אמרו הטושים במקהלה, "אנחנו נהפוך את המחברות של עמוס ליצירות אמנות! זאת תהיה שנה נהדרת!".
"אהמ אהמ", נשמע לפתע שיעול מעומק הקלמר. "אני לא יודע איך לומר לכם את זה, אבל..."
כל כלי הכתיבה הסתובבו והביטו בזוג מספריים כחולים ומעט חלודים.
"אבל מה?" שאל המחדד, "מה הבעיה?"
"תשמעו", אמרו המספריים, "אתם חדשים, אבל אני כבר ותיק כאן – משנה שעברה. וצר לי לבשר לכם את זה, אבל נפלנו בידיים של ילד שלא ממש מעריך אותנו".
"מה זאת אומרת?" שאל העיפרון הראשון בדאגה.
"אז ככה", פצחו המספריים בהסברים, "בשנה שעברה, עוד לפני שעברו שבועיים מתחילת הלימודים, שניים מהעפרונות שלו נעלמו. את השלישי הוא השאיל לחבר, שלא החזיר אותו עד עצם היום הזה... את הדבק הוא שכח לסגור, אז הוא התייבש, וזה גם היה גורל רוב הטושים. את המחק הוא לעס – כן, כן, מחק, מה שאתה שומע – ואת המחדד שנפל על הרצפה הוא אפילו לא טרח לחפש. דווקא חבל, זה היה מחדד מצוין. אני חושב שהמנקה זרק אותו לפח".
כלי הכתיבה שתקו לרגע, ואז המחק צחק צחוק עצבני. "אתה לא באמת מתכוון לכל מה שאתה אומר, מספריים, נכון? אתה סתם מנסה לעבוד עלינו".
המספריים נאנחו. "לא, אני לא עובד עליכם. תאמינו לי, נס שאני פה בכלל. אתם יודעים כמה פעמים הוא שכח אותי בחדר מלאכה, או התעצל לסגור את הרוכסנים של הקלמר ונפלתי לו לתוך התיק ונקברתי מתחת לכל הדפים המקומטים שלו? מזל שפעם בכמה זמן אמא שלו סידרה לו את התיק ומצאה אותי".
באותו רגע הקלמר התרומם, הרוכסנים נפתחו, ואור יום חדר פנימה.
"אוי לא, זה עמוס! הוא הולך לאבד אותנו, או ללעוס אותנו, או לעשות לנו משהו נורא!!!" קראו העפרונות.
"מה נעשה?" שקשקו כל השאר מפחד.
אך עמוס רק שפך את תוכן הקלמר בזהירות על השולחן. אחר כך הוא לקח מדבקות קטנות ולבנות, כתב עליהן "עמוס", והדביק מדבקה על כל אחד מכלי הכתיבה.
"זהו", הוא אמר, "עכשיו יידעו בדיוק למי אתם שייכים. וכל פעם שאני אחזיר את הקלמר לתיק, אני אבדוק שכולכם כאן, לפי רשימה שהכנתי. נראה לי שאני באמת מספיק גדול כדי לשמור עליכם כמו שצריך. במיוחד אחרי שאמא אמרה שאם תלכו לאיבוד, אני אצטרך להשלים את החסר מהכסף שלי..."