"קיצוץ רוחבי" הוא צירוף מילים בעל קסם רב והוא אהוד מאוד על קובעי מדיניות כלכלית. זו הדרך המהירה, הנוחה והפשוטה ביותר לגייס תקציב בזמן קצר ובמינימום זעזועים פנים-ממשלתיים.
השיטה פשוטה מאוד: קובעים את הסכום הדרוש, בודקים מה שיעורו מסך תקציב הקניות (התקציב הגמיש של הממשלה), וכל שר נדרש לקצץ באותו שיעור מתקציב הקניות של משרדו.
זה פשוט, כי כל משרד נדרש למצוא את המקומות שמהם יקוצץ תקציבו. זה מהיר מכיוון שלא צריך למצוא סעיפים שבהם ניתן לקצץ דרסטית, והקיצוץ הוא גם מתון יחסית. וזה שומר על שלום בית, כי כל השרים חוטפים מכה דומה בעוצמתה, יחסית לגודל המשרד שבראשו הם עומדים.
זה בדיוק מה שקרה השבוע בממשלת ישראל, שהחליטה לבצע קיצוץ בתקציב לצורך מימון הוצאות מבצע 'צוק איתן'. הממשלה החליטה לקצץ סכום כולל של כשני מיליארד שקלים מתקציבי כל המשרדים, וליישם אותו בטכניקה המכונה כאמור קיצוץ רוחבי.
אבל האמת היא שקיצוץ רוחבי הוא אחת השיטות הגרועות ביותר לגייס תקציב על ידי הממשלה. הסיבה הראשונה והפשוטה ביותר היא משום שמדובר בפתרון קל, ולכן גם פתרון רע. הוא מבטא בדרך כלל חוסר יכולת להצביע על סדרי עדיפויות ולקבוע למשל אם כרגע עדיף לקצץ בחינוך או ברווחה, בבריאות או בתרבות.
גם כשמחליטים לגייס תקציב במהירות יחסית, אפשר וצריך לצפות מממשלה שהגיוס יבטא סדרי עדיפויות, לא רק ביעד התקציב אלא גם במקום שממנו הוא מגויס. קיצוץ רוחבי מבטא חוסר מחשבה לעומק, או חוסר רצון של מי שמנהיג את המערכת להנהיג ולהתמודד עם ההשלכות של צעדים מנהיגותיים אמיתיים.
סיבה שנייה, חשובה לא פחות, לבעייתיות בקיצוץ רוחבי היא הדרך שבה הוא מבוצע במרבית המקרים. מכיוון שקיצוץ רוחבי מתבצע בדרך כלל עקב צורך דוחק בתקציב למטרה מסוימת, ובמקרה שלנו מימון הוצאות מבצע 'צוק איתן', צריך לקצץ במקומות שבהם הקיצוץ מניב תוצאה מיידית, כלומר בסעיפים התקציביים הגמישים יותר. הבעיה היא שלא תמיד יש חפיפה בין הוצאות גמישות להוצאות מיותרות, ולא פעם ההוצאות המיותרות הן הקשיחות יותר.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא תופעה מוכרת מאוד בשירות הממשלתי: כוח אדם מיותר. הבעיה הגדולה בכוח אדם מיותר היא שקיצוץ בו מהווה בטווח הקצר הוצאה ולא הכנסה. לפטר עובד זהו תהליך יקר, וכשמדובר בעובד מאוגד, ומרבית עובדי שירות המדינה מאוגדים, זה בדרך כלל תהליך יקר עוד יותר. כך שאם רוצים מקור למימון הוצאה מיידית, פיטורי עובדים לא יכולים להיות תשובה טובה. התוצאה היא קיצוץ בסעיפים של רכישת שירותים, שהם אמנם גמישים יותר ניהולית, אך לא בהכרח נחוצים פחות. קיצוץ ממוקד, לעומת זאת, יכול למצוא את כיסי השומן שמהם ניתן לדלות את הסכומים הדרושים בלי לפגוע בפעילויות הנחוצות.
אמרתי לכם
לא בכל יום מזדמן לעיתונאי לומר לקוראיו "אמרתי לכם", אך השבוע נקרתה לפניי הזדמנות נדירה כזו. מי שגלגל אותה לידי הוא חבר הכנסת החרוץ יוני שטבון, ואחד מהחוקים שהעביר במהלך תקופת הכהונה הלא ארוכה במיוחד שלו בכנסת.
שטבון, צעיר ונמרץ כאמור, קידם את הצעת החוק לפיה תווי קנייה יכובדו בכל מקרה במלוא ערכם הנקוב. בכך הוא ביקש להפסיק את התופעה (שיש בה באמת אלמנט מרגיז, חייבים להודות) לפיה בחזית התו נקוב סכום עגול ויפה בספרות מאירות עיניים, אבל באותיות הקטנות מובהר כי רכישה באמצעות התו בסניפי הדיסקאונט של רשתות המזון המכבדות אותו, תבוצע רק בשווי של 85‑95 אחוזים מערך התו הנקוב.
חבר הכנסת שטבון ביקש לשים סוף לתופעה, ומעל דפי עיתון זה, לפני כחצי שנה, הערכנו כי התוצאה תהיה שינוי במבנה שוק תווי הקנייה.
כאן מגיע החלק שבו הימרתי לא נכון. אני הערכתי שהתוצאה תהיה דחיקת סניפי הדיסקאונט מהתווים, ואילו התוצאה בפועל הייתה שונה. מה שקרה הוא שההנחה שמקבלים המעסיקים והוועדים על תווי הקנייה הצטמצמה.
על מנת להבין במה מדובר, צריך קודם להסביר בקצרה כיצד עובדים תווי הקנייה. השיטה היא פשוטה: המעסיק, הוועד, או שניהם יחד, רוכשים את תווי הקנייה בהנחה מסוימת מערכם הנקוב. להנחה ישנם שני מקורות. הראשון הוא הקדמת התשלום: במקום שבעל העסק יקבל את הכסף זמן מה אחרי הקנייה, הוא בעצם מקבל אותו לפני הקנייה. המקור השני הוא צמצום הרווח על כל מוצר תמורת הגדלת המכירות. שיטה זו יכולה לעבוד היטב היכן שהרווח הגולמי (הפער בין המחיר שבו קונה העסק את המוצר למחיר שבו הוא מוכר אותו) הוא גבוה.
במקומות שבהם הרווח הגולמי נמוך יחסית יש גבול להנחה שאפשר לתת תמורת הגדלת מחזור המכירות. זו הסיבה שבסניפי הדיסקאונט של רשתות המזון, שם הרווח הגולמי על כל מוצר נמוך יחסית, כובדו התווים בערך נמוך יותר. אולם כאשר החוק אסר על שחיקת ההנחה בנקודות ספציפיות מצאו מנפיקי התווים פתרון פשוט: צמצום ההנחה על כל התווים. מנתוני חברת עוקץ מערכות עולה כי ההנחה הממוצעת ירדה מכ‑17.5 אחוזים ל‑5‑7 אחוזים בלבד.
התוצאה של צמצום ההנחה הייתה ירידת השווי הממוצע של המתנה לעובד בשיעור של כ‑13 אחוזים, לסכום של 189 שקלים. מי שתמיד עשה שימוש בתווים על מנת לרכוש מוצרים בסניפי דיסקאונט של רשתות המזון לא ירגיש בהבדל, אך מי שנהג לקנות בתווים אלה בגדים או כלים לקראת החגים נפגע מהמצב שנוצר. הלקח מהסיפור הזה קצת מרגיז, במיוחד אם אתם מחוקקים. קשה מאוד לסדר את השוק באמצעות חוקים נקודתיים.