כשברקע פרשת הרפז, שחיתויות, מניפולציות והרבה אגו זכיתי להיות שותפה למפגש נדיר.
מפגש שכולו הסרת מחיצות, מפגש שיש בו המון טוהר, אהבה והכרת הטוב.
מעטים הפעמים בחיים בהם אדם זוכה לרגעים כאלו, והנה בעיצומו של חודש אלול זכיתי שיפתח לי שער לרגע כזה.
נפגשנו השבוע בבית משפחת שער בישוב טלמון, בת גלים ואופיר הזמינו לביתם את הכתבים והצלמים שסיקרו במשך ימים רבים את חטיפת בנם גיל-עד. הייתי שם באותם ימים, מצד אחד של הרחוב בית משפחת שער עמוס מבקרים אך סגור בפני העיתונאים. מצד שני, הכתבים, סגורים בתוך מתחם תקשורת, מדווחים מסקרים ומספרים למדינה ולעולם על משפחת שער ועל גיל-עד אך מנועים מלהיכנס פנימה. הכתבים מסקרים, משפחת שער הופכת בן רגע ממשפחה אנונימית למשפחה שכל בית בישראל מכיר אבל שני העולמות האלו לא באמת נפגשים.
בהחלטה נדירה ואמיצה הזמינו בת גלים ואופיר אליהם הביתה את כל אותם אנשים שסיפרו את הסיפור שלהם כדי להודות להם, כדי להכיר אותם, כדי לספר להם כמה הם מעריכים את מה שעשו. והם הגיעו, כולם! עזבו את תל אביב, לא בשביל אייטם, לא בשביל כתבה, בלי מצלמות ומיקרופונים הם באו להיפגש כי הם הרגישו שמשפחת שער והישוב טלמון נכנסו להם ללב.
מה שנאמר שם באותו ערב היה מופלא ואפשר לכתוב אין סוף מילים כדי לתאר ולספר אבל הייתה שם גם אינטימיות והיה שם גם משהו שהמילים הרבות לא יוכלו לתאר, היה שם רגע של אמת, רגע בו נפלו כל המחיצות ולא היו שם סטריאוטיפים ולא אינטרסים היו שם אנשים שפתחו את הלב ונגעו בלב.
בתווך בין משפחת שער לכתבים עמדו אנשי הישוב טלמון שביום שישי אחד מצאו את עצמם בלב הסערה. השער הצהוב של הישוב הפך לרגע לירוק שמצד אחד שלו "המתנחלים" ומנגד אותה מפלצת מאיימת שכל כך סולדים ומפחדים ממנה "התקשורת". היה שם רגע כזה של שני מחנות שעומדים משני עברי השער ותוהים זה על אופיו של זה, אבל זה היה רק לרגע. בשנייה אחת התקבלה החלטה, שמלווה אותנו שנים החלטה שתמיד, אבל תמיד מוכיחה את עצמה גם אם לעיתים לוקח זמן לראות את זה, ההחלטה לאהוב.
השער נפתח ואיתו זרמה אהבה גדולה, אמת גדולה של חיי קהילה, של הכנסת אורחים, של נתינה, של אחווה, של תורה, של טהרה, של קדושה ושל אחדות. האמת הזו יצאה מהלב ונכנסה ללב והיא חוללה שינוי. שינוי פרטי, שינוי קהילתי, שינוי כללי.
מעגל גדול של 30 אנשים היה שם בגינה של משפחת שער וכל אחד מהם סיפר על רגע אחד שנגע בו. הם סיפרו על עולם חדש שלא הכירו וריגש אותם, הם סיפרו על חיבור מדהים ששם בצד את הניתוק המקצועי שבדרך כלל מלווה אותם והביא לצד הסיקור העיתונאי את עצמם, דואגים, כואבים, מתפללים, מתרגשים ובעיקר נפעמים מכמות האהבה והדאגה שהורעפה עליהם. בימי החטיפה הם לא רצו לעזוב את טלמון, רבו עם המערכות שלהם שישלחו ק אותם לשם וגם בערב הזה, כך הרגשתי הם לא רצו לעזוב. גם בטלמון לא רצו להיפרד.
ואני שכבר שנים נמצאת בין מתנחלים לתקשורת, הרגשתי שקיבלתי אישור גדול לדרך שאני כל כך מאמינה בה. חשבתי לעצמי שמקביל לערב הזה מתקיים ערב נוסף, ערב השקה לספר שכתבה דר' ענת רוט "לא בכל מחיר" ספר קשה ומרתק על הפינוי הכואב מגוש קטיף. חיפשנו אז באותם ימים את האחים שלנו, זעקנו לאהבתם, קראנו להם להושיט לנו יד לאהוב אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותם. והם מנגד השיבו לנו הם לא אחים, שרק אנחנו הוזים הזיות שווא על קשרי משפחה הדוקים. לצערי גם אצלנו היו מי שהתייאשו ואמירות כואבות על אחים שאינם העמיקו את הקרע הכואב הזה.
בדרך חזרה הביתה חשבתי לעצמי שאת האחים שכל כך חיפשנו בגוש קטיף מצאנו בערב בגינה של משפחת שער ומצאנו אותם בזכות אותה אהבה גדולה שלא הפסקנו להאמין בה. פתאום השם של מבצע החיפושים הזה "שובו אחים" קיבל משמעות חדשה. כשמסירים את המחיצות, את כולן, כשאוהבים באמת בלי סייגים בלי תנאים מתוך ראיית הטוב בלי להיות שבויים בשום קונספציה אז נפתח השער ומוצאים את האחים.
תמר אסרף - דוברת המועצה האזורית מטה בנימין