בעיניהם, הימין שולט במדינה כבר שנים, ואילו השמאל הולך ויורד (תרתי משמע), הולך ונעלם. אותם ימנים מרבים לגעור בחבריהם לדרך, אלה שעדיין מרגישים כאן כמיעוט נרדף ועדיין מתלוננים על התקשורת העוינת, התבטאויות האמנים ועצומות האקדמאים.
הם טוענים שההכרעה הפוליטית הושגה, שצדקתנו הוכחה, שהעם זז לכיוון הנכון. אז טוענים. בינתיים, מי שעדיין נמצא בסכנה ברורה ומיידית של חורבן וגירוש תחת הסתה תקשורתית בלתי פוסקת ושנאה פתולוגית של פוליטיקאים – זה לא תל אביב, לא כפר שמריהו, לא אום אל-פאחם וגם לא הקיבוצים בעוטף עזה, אלא אך ורק מפעל ההתיישבות של הימין. השמאל האידיאולוגי הקיצוני אולי הולך ומצטמצם בקלפי, אבל השפעתו הפוליטית ממשיכה לגרום נזק ברחבי העולם, כמו גם בעולמו הפנימי של ראש הממשלה.
אותו שמאל עיקש ומנותק מככב לאחרונה, שלא בטובתו, בשני ספרים חדשים ואקטואליים. בראשון, 'תפוס ת'יהודי' שמו, מתאר העיתונאי היהודי-ישראלי-אמריקני טוביה טננבום מפגשים וראיונות שערך - במסווה של עיתונאי גרמני גוי - עם גורמים בשמאל ובהנהגה הפלשתינית. הספר השני הוא 'תעשיית השקרים' מאת בן-דרור ימיני, שעוסק בנושא שבו טיפל האיש גם בטוריו הפובליציסטיים: שקרי התעמולה האנטי-ישראלית בארץ ובעולם.
את שני הספרים עדיין לא קראתי, למעט טעימות שפורסמו בעיתונות המודפסת. מה שכן, אם הדיון עליהם ברשתות החברתיות יימשך באותו להט - יש מצב שאדע לדקלם אותם בעל פה עוד לפני שיגיעו לידיי בכריכותיהם. נראה שהציבור הימני בארץ משתוקק לסוג כזה של הסברה. אנחנו רעבים לאמת, לתחושה של צדק ולא רק לתודעה של הישרדות וניהול משברים פרקטי. אנחנו מבינים שהשמאל הקיצוני הוא אולי צבא קטן וטיפש, אבל עמדותיו הן מפלצת מרובת זרועות, מתוחכמת ומשפיעה. תחושת הרדיפה שלנו מוצדקת בחלקה הגדול, והחסך שלנו בהכרה הוא אמיתי ודורש תיקון. עד אז, הניצחון הפוליטי של הימין אינו אלא אשליה אופטית בלבד.
לשבור את הקרח
הדבר המשותף לרוב הטרנדים בעולם הוא שהם הולכים לעולמם באיחור של שבועיים-שלושה לפחות. לעתים זה יותר בכיוון של חודשיים-שלושה, וישנם אף טרנדים שיישארו כאן גם כשכולנו נעבור מן העולם. למשל, טרנד הפיכתו של ידוען לגיבור סופר-על בבדיחות ובממים אינטרנטיים. פעם היה זה צ'אק נוריס, אחר כך נפתלי בנט, ובימי 'צוק איתן' מונה רוני דניאל לתפקיד הגיבור העל-אלוקי. בסדר, נדמה לי שהבנו את הבדיחה. נקסט.
טרנד אחר שהגיע לשלב הגסיסה הוא אתגר דלי הקרח, הרעיון שגרם למיליוני אנשים שפויים למראה לשפוך על עצמם מים קפואים מול המצלמה במטרה לעורר מודעות למחלת ניוון השרירים ALS. היחס שלי לאתגר חובק העולם, בעיקר עולם הידוענים, הוא אמביוולנטי: מצד אחד אני מחבב טרנדים של שמחה והשתטות, כל עוד אנשים אחרים הם שמשתתפים בהם. מצד שני, ובכן, יש כאן קצת יותר מדי שמחה בניסיון לקדם מחלה קצת יותר מדי איומה. מילא, אפשר להתמודד עם הדיסוננס. כי כפי שכולנו יודעים, אם נילחם בטרנד הספציפי הזה – יבוא טרנד גרוע יותר.
רק תהייה אחת נותרה לי, מציקה ומטרידה עוד מתחילת הקמפיין: מה הקשר? כלומר, למה דלי קרח? למה לא גיגית מים חמים? למה לא ג'ריקן של רוטב סויה? למה לא לקשור חבל לרגלו של הידוען ולתלות אותו הפוך למשך הלילה? מי החליט שדווקא הקרח הוא הדרך להעלאת מודעות? אפשר להתפלפל ולקשר בין הקפאת הגוף לקיפאון הכפוי של שרירי החולים ב‑ALS. אלא שאתגר דלי הקרח מסמל דווקא שליטה של המאותגר על גופו, שלא לומר הכנעתו, דבר המנוגד לחלוטין לאופי המחלה. אז אולי היה עדיף ללכת על טרנד אחר? נגיד, כניסה לתוך צינוק ופטפוט סרק עם המצלמה למשך שעה? תודו שזה הלך לא רע בפעם הקודמת.
די לביטול
טרנד פחות חובק עולם, אך מקיף כמעט את כל הסביבה החברתית שלי, הוא מנהג ההתנגחות והזלזול בח"כ יוני שטבון. בכל אזכור תקשורתי - מחוק הגיוס ועד החוקה, מסנקציות במפלגה ועד ההתמודדות על הנהגתה - מעורר שמו של שטבון גיחוך וביטול בקרב מתנגדיו הפוליטיים שבין חבריי האמיתיים והמדומים. אפשר להבין אותם: האיש עדיין צעיר ומתלהב, מורעל צבא, גדוש סיסמאות ציוניות במינון גבוה מדי, מרבה להזכיר את אחיו גיבורי התהילה החיים והמתים, והחשוב מכול – נוקט צעדים פוליטיים חריגים, מחושבים וקרים כדלי קרח. או במשפט אחד: למעט עניין התסרוקת, מדובר בשכפול גנטי של נפתלי בנט.
בדיוק כך, יוני שטבון לבית היהודי הוא מה שנפתלי בנט לקבינט הביטחוני. העמדות של השניים מנוגדות אך הדמיון ביניהם רב, כולל הצעידה האמיצה נגד הזרם. השוני היחיד ביניהם, למיטב זיכרוני, הוא ששטבון עדיין לא הסתבך במטאפורות משונות על רסיסים וגזרים. אז בסדר, אפשר לחלוק על דעותיו, לכעוס על מעשיו או לחשוב שהשיקולים הפוליטיים שלו מופרכים לחלוטין. ועדיין, שטבון מייצג אחוז לא שולי בקרב מצביעי הבית היהודי, וגם מי שמשתייך לזרם אחר - ראוי שיתווכח עמו באופן מכובד, ענייני ונטול לעג. בבחירות המקדימות הבאות, אם יש צורך, תצביעו למישהו אחר.