תראו מה זה. אפילו לפרגן אי אפשר במדינה הזאת בלי לחטוף ריקושטים.

לפני שבועיים שיתפתי אתכם בחוויותיי מהקמפינג, תוך טפיחה על השכם המגזרי שהתנהג למופת. אלא מה? מטעמי דיוק היסטורי - ותו לא - ציינתי שבאתר היו כמה משפחות חרדיות. מה לעשות? באמת היו.

עכשיו נשאלת השאלה, למה כל מיני קוראים היו בטוחים שרמזתי שהן אלו שהשאירו לכלוך ולא התארגנו בזמן? מה גרם להם לחשוב שלזה התכוונתי? עצם האזכור שלהן? העובדה שהם רגילים להיות מותקפים, ולפעמים בדיוק על הרקע הזה? המייל הנזעם הראשון שקיבלתי הפתיע אותי לגמרי. במייל הרביעי כבר החלטתי שהעניין דורש הבהרה.

אז בואו נעמיד דברים על דיוקם: עד כמה שהספקתי להתרשם, המשפחות החרדיות היו נחמדות ומחונכות בדיוק כמו כל השאר. לא בדקתי את טביעות האצבעות על שתי העטיפות שנשארו על הדשא, כך שאין לי מושג מי השאיר אותן שם. אולי מדובר בכלל בפרובוקציה של השב"כ. המשפחה שלא הייתה מאורגנת בזמן הייתה אנחנו, בעוונותינו הרבים. חשבתי שהקורא הממוצע יבין שאם הגענו בחמש שעות איחור, כנראה שגם להתקפל ייקח לנו יותר זמן מהממוצע. אבל היה לנו איזשהו תרוץ קלוש, אז אתם מוזמנים לדון גם אותנו לכף זכות.

בית האקורדיון

עם חזרתם של שני שלישים מילדינו למסגרות פנימייתיות, ההמולה של החופש הגדול הוחלפה בשגרה רגועה ומבורכת. השכנה הרווקה שאלה למה פתאום כל כך שקט אצלנו, שלושת סלי הכביסה הגולשים הצטמקו לסל אחד, וגם את התחתית שלו (לא ייאמן!) אני זוכה לראות מדי פעם. אני כבר לא מוצאת את עצמי עומדת מול המקרר, מגרדת בראש במבוכה ותוהה לאן נעלמו שלוש שקיות החלב שקניתי בבוקר. לעומת זאת, אני נאלצת לחפש שמרטפיות בשדות זרים, ובינינו, אני גם סתם ככה מתגעגעת.

טוב שיש שבתות חופשיות. אז אני מתרוצצת בין הבישולים להררי הכבסים שנערמו שוב לפתע, חוגגת למראה הגדולים שמסתובבים בין חדרי הבית ומשתפים זה את זה ואותנו בחוויות מהשבוע או שבועיים או שלושה החולפים. מכירים את השיר "באה אליכם" של מירי מסיקה? אני תמיד מרגישה שאת השורה "אמא ברגע מוארת משמחה" כתבו בדיוק עליי.

ימין דוחה ושמאל מקרבת

למרות הגעגועים, אני לגמרי שלמה עם זה שהילדים פורחים מהקן. ככה זה צריך להיות, בוודאי בגילאים המאוחרים. גם הצעירים שנמצאים באולפנות ובישיבות תיכוניות מקבלים שם הרבה יותר ממה שיכולתי לתת להם בבית, וכל עוד הם מרוצים, גם אני מרוצה.

אני גם לא בקטע של שיחות טלפון תכופות מדי – וכמובן שההגדרה "תכופות" היא אינדיבידואלית לגמרי. אני זוכרת שמישהו פעם שאל איך אני מספיקה לצלצל לכולם כל יום, וכשאמרתי שאני לא הוא די הזדעזע. לפעמים הצורך לשמור על קשר הוא בעיקר שלנו, ההורים. בשנה שעברה השישיסט דהיום, קרי החמשוש דאשתקד, יצא לראשונה מהבית. כשכולי דאגה למסכן שצריך לבלות לילה ראשון בלי אמא, כמאמר השיר, צלצלתי בערב לשאול איך הולך. "סבבה", ענה הבחור בחביבות כהרגלו, אך הבחנתי בנימה קלה של קוצר רוח בקולו. "אבל מה היה היום?" ניסיתי לחקור, "איך הסתדרת? איך בכיתה? מה עם חברים? איך האוכל?". "סבבה אמא, סבבה. הכול בסדר. תשמעי, אני צריך ללכת, אני אדבר איתך אחר כך... ביי!"

בקיצור, אני נוטה לראות את הדממה התקשורתית של הילדים בעין די יפה. אם הם לא מרגישים צורך דחוף לשוחח איתנו, סימן שיש להם דברים יותר מעניינים לעשות, וזה בסדר גמור.

ובכל זאת, כמו בכל דבר בחיים, צריך לשמור על איזון. אי אפשר לעשות "שגר ושכח" ולחשוב שנקבל אותם חזרה אחרי ארבע שנים ארוזים ומחונכים, כמו שאומר ראש הישיבה של הבן. לשחרר זה טוב, לסמוך עליהם זה טוב, אבל עם השנים למדנו שגם לקפוץ לביקור פתע זה טוב מאוד, הכרחי אפילו, מדי פעם. אז אתה רואה כמה הם שמחים לראות אותך שם, בבית השני שלהם, ולקבל באותה הזדמנות שקית פינוקים מהבית.

שירות עם זהירות

אגב, זה נכון לא רק לגבי הצעירים. זה נכון גם להסדרניקים, לחיילים, לסטודנטים ולבנות שירות. אולי במיוחד לבנות שירות.

בניגוד לרוחות שהחלו לנשוב במחננו, אני דווקא בעד הרעיון שבנותינו ישרתו את המולדת. זה נראה לי נכון אידיאולוגית, וזה נראה לי נכון לבנות עצמן. השירות מרחיב להן את האופקים, מעניק להן עצמאות ובגרות ומפגיש אותן עם הכוחות שלהן. אלא מה? חשוב להיות עם אצבע על הדופק, במיוחד בתחילת השנה. נערה תמימה ואידיאליסטית שיוצאת מהחממה של האולפנה עלולה לגלות שהעולם הגדול הרבה יותר מורכב ממה שהיא חשבה, והבנות שלנו מגיעות לעתים קרובות למקומות מאתגרים במיוחד. בנות מטבען הן יותר עדינות ופחות יודעות לעמוד על שלהן, ויכול להיות שיהיה מי שינצל את העובדה הזאת. אני בטוחה שהרכזות משתדלות כמיטב יכולתן, אבל טוב שתהיה גם נוכחות הורית מדי פעם, כדי לתמוך ולחזק.

את השיעור הזה למדנו עם הזמן, ומכיוון שילדינו מפוזרים בארבע כנפות הארץ, אנחנו מוצאים את עצמנו עושים מדי פעם סבב שמירה על קשר ונוסעים ימה וקדמה, צפונה ונגבה. זה דורש זמן ומאמץ, שלא נדבר על דלק, אבל זה עניין שכדאי להשקיע בו. בדיוק כמו בזוגיות, אבל זה באמת כבר נושא לטור אחר.

eramati@gmail.com