בשעתו סיפר הרי"ד סולובייצ'יק כי שליח מיוחד של בן גוריון מסר לו שאם יסכים להתמנות לתפקיד הרב הראשי לישראל ידאג בן גוריון לבחירתו. תשובת הרי"ד שנמסרה לשליח הייתה ש"דווקא יכולתו של בן גוריון להבטיח כי ייבחר לרב ראשי למדינת ישראל - היא שמונעת ממנו את קבלת התפקיד" (יעקב בלידשטיין, איגרות הרב, עמ' 83).
מרחק של שנות אור עובר בין תביעתו הצודקת והחכמה של הרי"ד לעצמאותה של הרבנות בכלל והקהילתית בפרט, ובין המצב השורר כיום בארץ, שבו מינוי רבנים ודיינים תלוי בפוליטיקה ותלוי במדינה. ומשגברה ידם של בעלי הגישה האנטי-ציונית, הרבנות, כמו הדיינות, נכבשה על יד ש"ס ומקבילתה האשכנזית. ומכיוון שאנחנו באלול, אמנע מלהרחיב. ואכן, זה היה הרקע העגום לפנייתו של הרב רונצקי, לשעבר הרב הראשי של צה"ל, לפרק את הרבנות הראשית.
בשמו של עתניאל שנלר, חבר הוועדה למינוי דיינים, הוא סיפר כי כאשר היה מגיע לוועדת הבחינות לדיינות תלמיד חכם עילוי חובש כיפה סרוגה, ומולו בא דיין דובר יידיש אשר נופל מהראשון בתורה וגם בחוכמה, דובר היידיש קיבל את המינוי. וכאשר ביקש הרב רונצקי להיבחר לרבה של פתח תקווה, נאמר לו בלי בושה כי "שירת בצה"ל יותר מדי". לאמור, שירות בצבא היהודי הוא מניע שלילי מלהיבחר למשרה רבנית. פשוט עולם הפוך. והמסקנה הקשה המתבקשת: הרבנות הראשית לישראל, בחסות פטרוניה הפוליטיים, במקום לקרב את הגאולה, מרחיקה אותה.
אמנם לראי"ה קוק היה בשעתו חזון גדול של רבנות ראשית לישראל, אבל – מה מצער – העולם התהפך. הדוגמה האחרונה לכך היא חוק הגיור החדש, שמציעו, אלעזר שטרן, יש לו יתרון גדול שאין להרבה אישים תורניים בני הפלוגתא שלו, שיש עליו רק מורא שמיים ואין עליו מורא בשר ודם כלל. החוק צודק: ראוי שיהיה הגיור מסור בידי המרא דאתרא ורבני הקהילות. ולא רק מפני שכך מנהג ישראל בכל הדורות, אלא מפני שזה תיקון גדול אשר מתבקש שיחול במציאות של היום (ואני מכיר את כל הצרות של הגיור מבפנים, בהיותי חבר הנהלת המכון ללימודי יהדות לקראת הגיור, שהיה משותף לרבנות ולממשלה).
כמה הצטערתי לקרוא את המודעות המבישות, בסגנונן ובחוסר האמת שלהן, שתקפו את הגיור. אותו גיור ש רבני צוהר הרב נחום רבינוביץ ורבים אחרים תומכים בו. ומה צודק הרב חיים אמסלם בטענו כי "המחמיר בהלכות גירות מקל בהתבוללות". ולרבנים חיים דרוקמן ואלי בן דהן, שהם חברים יקרים, כמו גם לבית היהודי, אציע לחזור בהם ולתמוך בחוק הגיור.