פרשת נשיא בית משפט המחוזי בנצרת יצחק כהן תיזכר כשעה שהוחמצה, אם בסופו של יום תסתכם בכך שכהן ילך הביתה או ירצה את עונשו בעבודות שירות או אפילו מאחורי הסורגים.
סוד ידוע, כמעט מזה שנות דור, שמצבה של מערכת המשפט בצפון אינו מן המשופרים. נציין שבבתי המשפט בצפון יושבים לא מעט שופטים ראויים. אך חשוב לומר כי ההרגשה היא שבתי המשפט בצפון רחוקים מהעין ורחוקים מהלב, ורמת השיפוט הכללית בהם, כמו גם רמת האתיקה של היושבים שם, נמוכה מהמקובל באזורים דרומיים יותר. לא במקרה מתוך חמישה עשר שופטי בית המשפט העליון המכהנים אף לא אחד הגיע מבית המשפט המחוזי בנצרת (גם לא מבית המשפט המחוזי מרכז, אבל הוא נוסד רק לפני שנים מעטות). מבין המועמדים לבית המשפט העליון בסבב הקרוב היה רק אחד מבית המשפט המחוזי בצפון, השופט כהן כמובן.
כשרות עם שיניים
מהפכה בעולם הכשרות: בלי מגעים קואליציוניים ובלי חקיקה דתית הצמיחה השבוע מחלקת האכיפה של חוק הונאה בכשרות ברבנות הראשית שיניים אימתניות, שספק אם יצרן מזון רציני כלשהו ירצה להתמודד מולן. פסק דין של שופטי בית המשפט העליון חנן מלצר, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן קיבל ערעור של שני אזרחים שביקשו לאשר תביעה ייצוגית שהגישו נגד חברת פריניר, ופתחו בפני יצרני מזון שמקלים ראש בלקוחותיהם שומרי הכשרות את שערי הגיהינום.
זהו למעשה סיפור שיגרתי של התמודדותם של גופי כשרות עם אילוצי היצרנים שהם מפקחים עליהם. ערב חג הפסח, לפני עשר שנים ויותר, אזל במפעל רכז עגבניות שאושר לשימוש בפסח והחלו לעשות שימוש ברכז עגבניות מיובא שעליו לא הייתה השגחה לפסח ולכן היה בו חשש חמץ. המשגיח מטעם הרבנות המקומית גילה את הדבר ופגישה דחופה זומנה עם מפקח כשרות בכיר יותר. המפעל הגדול שיווק לקראת החג בכל רחבי הארץ כמויות גדולות של רכז עגבניות שיש בהן חשש חמץ, תחת הכיתוב "כשר לפסח". על המאזניים הוצבו מחד נאמנות הרבנות לשומרי הכשרות בארץ, ומנגד ההפסדים העצומים למפעל אם ייאלץ לאסוף את כל התוצרת. הפשרה שהתקבלה שקללה גם את החשש הרחוק יחסית לחמץ וגם את ההפסד המרובה, וקבעה כי יניחו לסחורה ששווקה ככשרה לפסח להמשיך ולהימכר על המדפים, אך מאותו רגע והלאה לא תצא סחורה נוספת דומה משערי המפעל. על הפשרה העירו שופטי העליון שטוב לה שלא באה לעולם.
אלא שכידוע באזורנו, הפגנת חולשה אינה משתלמת. פרנסי המפעל, שעדיין עמדו בפני שוק רעב לתוצרת כמה ימים לפני החג, הפרו את הסיכום והמשיכו לשווק את רכז העגבניות עם חשש החמץ תחת הכיתוב "כשר לפסח באישור הרבנות". כשזו שבה וגילתה את הפגיעה באמון היא הסירה מיד מהמפעל את הכשרות לפסח, ופרסמה הודעה לציבור כי "אין להשתמש במוצרים אלו לפסח ועל בעלי החנויות להורידם מיד מהמדפים ולמוכרם במכירת חמץ". מי שראה את המודעה מנע את עצמו מהמוצר. מי שלא ראה - אכל. מי שאכל ואז ראה, התעצב על כך שנכשל בחשש חמץ.
בעקבות הפרשה הגישו שני צרכנים תביעה ייצוגית על סך של שלושים מיליון שקלים כנגד המפעל. זה טען להגנתו כי יש שיטות הלכתיות שהיו מתירות את השימוש ברכז העגבניות המיובא; שרמת ההקפדה בכשרות של אנשים היא שונה בתכלית ולכן נזקיהם שונים ואי אפשר לכמת אותם לכדי תביעה ייצוגית אחת; וכי עורך הדין הוא שחיפש ומצא שניים ממקורביו שקנו את מוצרי החברה כדי ליזום תביעה ייצוגית ולזכות בדמי טרחה נכבדים, ובכך הופרה חובת תום הלב שבה צריכה להיות מוגשת תביעה שכזו. לפחות את שני הטיעונים האחרונים קיבל בית המשפט המחוזי, שלא אישר את הגשת התביעה.
בית המשפט העליון הפך את פסק הדין. השופטים קבעו כי חוק הונאה בכשרות קובע כי רק הרבנות הראשית היא המוסמכת להעניק כשרות, ולכן כל שיטה הלכתית אחרת לא רלוונטית על פי חוק זה. לפיכך כל מי שכותב כי המוצר שהוא משווק כשר, ובוודאי כאשר הוא כותב שהוא בכשרות הרבנות והוא אינו כזה, עובר על חוק הגנת הצרכן ומסתכן בתביעה ייצוגית. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי מיד לאחר שנודע ליצרן כי כשרות הרבנות הוסרה ממנו, מוטלת עליו החובה למהר ולהתריע על כך באוזני לקוחותיו, ממש כמו במקרים שבהם מתגלה פגם במוצר כלשהו. פרסום התרעות הכשרות של הרבנות הראשית אינו פוטר אותו מחובה זו על פי חוק הגנת הצרכן, ומשלא עשה זאת הרי הוא חשוף לסיכון הכספי הענק של תביעה ייצוגית. עוד קבע בית המשפט כי גם אם הרבנות הראשית פתחה כבר בהליכים אזרחיים או פליליים נגד היצרן, אין הדבר מונע להגיש נגדו תביעה ייצוגית במקביל.
יתר על כן. שופטי הרוב, מלצר וג'ובראן, קבעו כנגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין הלכה לפיה גם אם עורך הדין יוזם תביעה לצורך רווח כספי, הרי שהעניין אינו פוסל את התביעה הייצוגית. כל מה שנותר לעורכי הדין המשוועים לעבודה (וכאלו חסרים פחות ופחות), אם כן, הוא להירשם כמנויים לעדכוני הכשרות של הרבנות הראשית שמתפרסמים מעת לעת. שם מרוכזות התראות רבות נגד יצרנים ובתי אוכל אשר מטעים את הציבור. כל מה שנותר הוא לאתר צרכן כזה, להגיש תביעה ולהפוך את יחידת האכיפה של הרבנות הראשית מיחידה חלושה יחסית לאחת האימתניות בארץ.
"כבר התגייסנו"
הנוהג הלא רשמי בית המשפט העליון הוא כי בעתירות עם נגיעה דתית יושב בהרכב שופט דתי. שלושה שופטים דתיים מכהנים כיום בבית המשפט (רובינשטיין, הנדל וסולברג) והעניין פשוט אפילו מהבחינה המנהלתית. ובנושאים פנים-דתיים כבר היו עתירות שבהן ישבו שני שופטים דתיים, ולמיטב זכרוני אפילו שלושתם. אלא שעל פסק הדין שנחתם השבוע, בעתירה שהגישו אחת עשרה ישיבות נגד משרד החינוך, לא חתום ולו שופט דתי אחד. הסיבה היא ככל הנראה כי כל השופטים הדתיים בבית המשפט העליון מזוהים עם הציונות הדתית, ואילו העתירה הייתה עתירה חרדית שכוונה כדי להתנגח בה.
תקציב הישיבות של משרד החינוך הוא תקציב סגור ומתחרים עליו מאות מוסדות. השיטה הנהוגה כבר למעלה מעשרים שנה היא שיטת ניקוד, שבה מקבץ קריטריונים מזכה ישיבה בניקוד מצטבר, שעל פיו היא זוכה בחלקה בעוגת התקציב. מאז יוסדה השיטה, ניקוד משמעותי ניתן לישיבות שמעודדות תלמידים להתגייס לצה"ל במהלך הלימודים בישיבה או מיד לאחר מכן. במילים אחרות, הישיבות של הציונות הדתית זוכות לניקוד עודף על פני הישיבות החרדיות. ישיבה ש‑15 אחוזים ומעלה מתלמידיה התגייסו לצבא זכאית לפי המבחנים לתמיכה בשיעור של 1.5 נקודות לכל תלמיד. ישיבה ש‑30 אחוזים ומעלה מתלמידיה התגייסו זכאית לתמיכה בשיעור של 2 נקודות לכל תלמיד. ואילו ישיבה ש‑60 אחוזים ומעלה מתלמידיה התגייסו זכאית לתמיכה בשיעור של 3.6 נקודות לכל תלמיד.
השיטה נוהגת כאמור מזה שנים, אבל האווירה העכורה העכשווית בין הציונות הדתית לעולם החרדי שלחה קבוצה של ישיבות חרדיות לעתור כנגדה לבג"ץ. מדובר בישיבות של בגירים חוזרים בתשובה, אשר מתברכות באחוזים גבוהים של תלמידים ששירתו בצבא. הם ביקשו לתקן את הקריטריונים כך שלניקוד העודף יהיו זכאיות גם ישיבות שתלמידיהן הגיעו אליהן לאחר ששירתו בצבא, ולא רק כאלו שהתלמידים בהן משרתים בצבא במהלך הלימודים או אחריהם.
העתירה נדחתה אחרי שהמדינה הסבירה כמובן כי העותרים מחמיצים את הנקודה. הנקודות ניתנות כדי לעודד שירות ולא בעבור שירות. גם לעובדה שהעתירה מוגשת באיחור של יותר מעשרים שנה היה חלק בדחייתה על ידי השופטים. השופטת אסתר חיות שכתבה את פסק הדין לא התאפקה ואף סנטה בעותרים, שטענו שעתירתם לא באה לפגוע בתקציבי הישיבות הציוניות. "ככל שחלקם היחסי של מוסדות תורניים מסוג מסוים בתקציב גדל, קטן חלקם של המוסדות האחרים", הסבירה השופטת. "משכך, השוואת התמיכות אותן מקבלות העותרות לאלו המשולמות לישיבות ההסדר ולישיבות מעודדות גיוס תבוא, בהכרח, על חשבון התמיכות אותן מקבלות הישיבות התורניות האחרות ותיגרע מתקציבן".