ונפתח בשלוש שאלות: 

א. מה הסיפור עם 'המדינה האסלאמית'? כלומר עם השם? האם גם אחרי הגשמת החלום של הקמת מדינה אסלאמית גדולה - עדיין יקראו לארגון 'המדינה האסלאמית'? האם זה לא קצת כמו לקרוא לתנועה ישראלית בשם 'התנועה'?

ב. נשיא ארה"ב טוען שארגון 'המדינה האסלאמית' אינו אסלאמי, משום שרבים מקורבנותיו הם מוסלמים. האם לפי אותו טיעון לוגי אפשר כעת להוכיח סופית שברק אובמה אינו אמריקני?

ג. לאור התנהלותו של אובמה, האם לא הגיע הזמן להודות ש'המדינה האסלאמית' הצליח מעל ומעבר למצופה, משום שכרגע כל ארה"ב היא נטולת ראש?

יישום ההתנתקות

היי איזראליז! קוראים לי הומר מק'אברי, ואני מתגורר בדנדי שבסקוטלנד. היום אנחנו מצביעים במשאל העם בעד או נגד התנתקותנו מבריטניה, ואני נמצא כאן כדי להסביר לכם מדוע אני תומך בסקוטלנד עצמאית. ובכן, הסיבה פשוטה מאוד: אנחנו מאוד שונים מהבריטים, ובעיקר מהאנגלים, בכלל לא אותה אומה. למשל, כפי שכולכם יודעים, האנגלים נוהגים לדבר במבטא בריטי. ואילו אנחנו, לעומת זאת, מדברים גם כן במבטא בריטי אבל יותר מצחיק. לא, זה ממש לא אותו הדבר.

למעשה, אין לאנגליה מה להציע לנו יותר. שון קונרי הוא שלנו, וגם אנדי מארי. ומה יש לאנגלים? הביטלס כבר לא יתאחדו, מונטי פייטון זקנים וגם מנצ'סטר יונייטד זה לא זה בלי מאמן סקוטי. גם מהבחינה הכלכלית אנחנו מסוגלים לפרנס את עצמנו. יש לנו כמה חברות מסחריות בעלות פוטנציאל, כמו מק'דונלדס ומק'ינטוש. אולי אתם לא מכירים אותן, אבל אני אומר לכם – יום אחד הם יפרצו בעולם כולו. אתם תראו.

מובן שהתנתקות שלנו מבריטניה תיצור גם מספר בעיות, ועלינו לדעת לטפל בהן בזמן. למשל, עניין המטבע. מכיוון שאנחנו סקוטים, נצטרך להחליט איזה מטבע יהיה לנו: האם נמשיך לא לשלם בפאונד או שנתחיל לא לשלם במטבע חדש ומקורי משלנו. זאת לא החלטה פשוטה, וייתכן שנצטרך לערוך משאל עם נפרד בשאלה הזאת. זאת, כמובן, בתנאי שמישהו אחר ישלם בעבור המשאל, כי פראיירים אנחנו לא.

אז אתם מבינים, את הרצון שלנו להתנתק שקלנו בכובד ראש ומתוך התלבטויות רבות. אחרי הכול, האיחוד עם בריטניה נמשך כבר 307 שנים, ואיש מאיתנו לא יודע איך זה לחיות בלי. לכן שאלנו את שמעון פרס שלכם איך היה כאן בתקופה שעדיין לא היה איחוד. פרס ענה שהיה סבבה, ושהוא בכלל לא מבין כיצד הסכמנו לחיות כל השנים האלה תחת שלטון אנגלי ולא ניסינו לחתור תחתיו בלי לאות. איש מוזר, הנשיא לשעבר שלכם. כמו בית המלוכה שלנו, רק בלי ההריונות של קייט.

האמת? כל הרעיון של עצמאות סקוטלנד נולד בהשראתכם. ראינו מה קרה כשאתם התנתקתם מהמנדט הבריטי, איך הצלחתם להקים מדינת מופת עצמאית, חזקה, מאוחדת, בלי שום פילוג או מריבות. מה?... בנט ושטבון? וואלה, לגמרי פרח מזיכרוני. זה משנה לגמרי את כל התמונה. אם כך, אולי עדיף להישאר בריטים ולוותר על העצמאות. מה רע?

קריאה מודרכת

השנה עומדת להסתיים, וראש השנה כבר אורב מעבר לפינה. אתם יודעים בדיוק מה זה אומר, נכון? אכן, זה אומר שהצלחתי לסיים ספר. הזוכה הפעם הוא 'המדריך לימים הקרובים', ספרו השני של יוצר דתי ומוכשר בשם יואב בלום. בזמן האחרון יש לי קטע כזה, לדלג על ספרי ביכורים ולהתחיל ישר מהספר השני. לא משהו מכוון, ככה יוצא. אבל במקרה של בלום - יש בהחלט מצב שאשוב מתישהו אל ספרו הקודם, שכן – ואלו החדשות הטובות – 'המדריך לימים הקרובים' הוא סמי-מותחן סמי-בדיוני מבריק, אינטליגנטי ומהנה.

הספר מבוסס על גימיק מוצלח ומתוחכם שהופך את דפיו ואת כותבו לחלק מהעלילה. לרגע נזכרתי באלמנט דומה, אם כי קומי יותר ומורכב פחות, בסרט הקלאסי 'הלזאפופין', שבו מתערבים מקרין הסרט וחברתו במהלכה התקין של העלילה. בלום לא מסתפק בגימיק המתמשך, אלא מעשיר אותו בתמהיל מבדר של דמיון מפותח, הגיגים פילוסופיים, הבלחות של הומור וגם – אם זיהיתי נכון – מחווה או שתיים לסופר המתח הרלן קובן. הוא לא מתבייש לשלב כמה מקלישאות הז'אנר היותר משומשות, אבל מכיוון שממילא מדובר בסוג של שעשועון – גם אלו לא מצליחות לקלקל את השמחה.

'המדריך' גם מעורר חשק לחקור את ההבדלים בין כתיבה גברית לנשית, בעיקר בספרות המגזר. הכתיבה של בלום (או מי שכתב בשמו את הספר – כשתקראו תבינו למה הכוונה) קולחת ומעידה גם על יכולת התבוננות אנושית, אבל את מורכבות הדמויות ומערכות היחסים המעודנות ביניהן הוא מותיר, כמו סופרים גברים אחרים, לבנות המגדר האחר. מי שיוותר על החיטוט הרגשי באמצעות פינצטה ויסתפק בעלילה מותחת, יצירתית ומרובת הפתעות – יישבה בקסמו של 'המדריך' ובכושר ההמצאה המרשים של יוצרו.