'פרח המדבר', דקלון וסגיב כהן
דווקא בתקופה הנוכחית, שבה כואב הלב לראות כיצד אמנים ותיקים שזכו בעבר להצלחות אדירות נדחקים במורד רשימת השכחה, משמח לראות את שיתוף הפעולה של דקלון וסגיב כהן. הראשון הוא אמן ותיק ורב זכויות, שכמו רוב בני דורו כבר לא ממש מושמע (ולמען האמת, גם כבר לא מייצר חומרים חדשים בקצב משמעותי). השני הוא אמן ויוצר צעיר ומוערך, שמהווה המשך מוזיקלי ישיר לבועז שרעבי, דקלון, חיים משה ושאר אמני העדה התימנית, שסללו את הדרך.
אז עם כל כך הרבה נשמה וכבוד לעבר, קשה לפספס. ואכן, האלבום המשותף 'פרח המדבר' הוא סוכרייה אמיתית של נוסטלגיה לדור השפע. יש כאן שילוב מצוין, אפילו מתבקש, בין הקול המוכר והאהוב של דקלון לעכשוויות של סגיב כהן, שנתן את הטאץ' המעודכן. שיר הנושא המצוין "פרח המדבר" היווה את יריית הפתיחה לשיתוף הפעולה, והיה מוצלח במיוחד.
אבל למען האמת, לגבי קונספט האלבום החדש אני חצוי. דקלון וכהן הלכו על אלבום שרובו המכריע כולל חידושים לקלאסיקות שונות: "חסידה צחורה", "מוכר הגרעינים", "חידה את לי" וכמובן "שבחי ירושלים". ביחד איתם נמצאים שירים שנכתבו במיוחד לשיתוף הפעולה הזה, כמו "פרח המדבר" ו"תן סימן". מצד אחד, טוב שהצמד החדש-ישן נותן פרשנות חדשה ומשותפת לקלאסיקות האהובות. מצד שני, הייתי רוצה לשמוע הרבה יותר שירים שמבטאים את הביחד שלהם. זה יותר חדשני, יותר מסקרן, יותר מביע את החיבור. והביחד הזה ביצירה, ולא רק בחידושים, קצת חסר.
לכן מה שהכי הייתי רוצה בחיבור הזה, הוא שימשיך גם הלאה, ולא יסתכם באלבום בודד ובסיבוב הופעות מוצלח כשלעצמו. מעניין לראות, אחרי שהקשר כבר נוצר, כיצד הוא יתורגם לאלבום משותף שלם ויזקק את שני הכישרונות המופלאים האלה לכדי יצירה אחת שלמה ומשותפת. כרגע אני נהנה מאוד מהדיסק הזה, אבל בעיקר נושא עיניים אל האלבום המשותף הבא.