ריח סתיו באוויר. עלי שלכת פזורים ברחוב. רוחות קלילות נושבות כה וכה בנחת. ומכל עבר בוקעות יללות, עולות ויורדות, מרקיעות שחקים, חודרות חדרי בטן – בן אדם, מה לך נרדם? ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו מכוון את מחוגי השעון המעורר, ואילו את - נמה לך.
ויש שעון מסוג אחר. השעון הביולוגי משמש כמטפורה למגבלות הפריון הנשי. הוא לא חביב במיוחד, הוא מאוד נוקשה, והוא מאיים על עתידן המשפחתי של נשים רבות מדי ברחבי העולם. וכאן עולה שאלת מיליון הדולר: האם יש ביכולתנו לשנות מציאות זו?
לאחרונה פורסמה בעיתון מדעי יוקרתי עבודה מעניינת שבה נמצא שקול תקתוק שעון באופן רציף בנוכחותה של בחורה שהגיעה לפרקה, גרם לזירוז תהליך תחילת הפריון. תקתוק השעון העדין גרם לנשים להוריד את הגיל שבו חיפשו זוגיות והורות, וגם הניע אותן לוותר על חלק מהדרישות שלה מבן הזוג. המסקנה היא שאלמנטים התפתחותיים מוקדמים, בשילוב עם טריגרים סביבתיים עדינים, עשויים להשפיע על השעה שבה אישה תתחיל לחלום על האביר על הסוס הלבן, ובעקבות כך - על החיבור שלה לפריון. יש כאן שוב חיזוק לחשיבות של הסביבה כמשקל נגד לתורשה שאינה ניתנת לשינוי. זה משאיר לנו טווח פעולה מבורך כדי לשדרג את עולמו של הקב"ה. אז קדימה, נא לגשת ולכוון את מחוגי השעונים הביתיים (אם עוד נשארו כאלה...).
לידה ואריכות ימים
האם אפשר למתוח את מחוגיו של השעון יותר ממה שמוטבע בטבע האישה? בינתיים נראה שלא, אך מאידך, לידה בגיל מאוחר יכולה לנבא אריכות ימים. במחקר שפורסם לאחרונה בעיתון יוקרתי שיצא לאור על ידי חוקרים מאוניברסיטת בוסטון, נמצא שנשים שהרו ספונטנית לאחר גיל 33 חיו עד יותר מגיל 92. נראה שאותם גנים שמעודדים פריון ממושך מווסתים את האטת ההזדקנות, וכן מונעים מחלות מטבוליות כגון יתר לחץ דם, אירועים מוחיים ולבביים, סכרת וסרטן. במחקר נבדקו יותר מ‑500 משפחות שבהן בני משפחה רבים זכו לאריכות ימים מופלגת. התברר שלנשים שילדו לאחר גיל 33 היה סיכוי של פי שניים לחיות עד גיל 95 מנשים שילדו רק עד גיל 29. מסקנה: אם יש לך בן זקונים כשאת בגיל מבוגר יחסית, כדאי שתתחילי לחסוך לדיור מוגן, אם את לא רוצה ליפול למעמסה על כתפיו בעוד חמישים-שישים שנה.
חלקי חילוף אנושיים
והנה עוד כמה פיתוחים רפואיים מרהיבים, שגורמים לדמיון היוצר לעבוד שעות נוספות:
מטרה מרכזית ברפואה השיקומית העתידית היא לפתח איבר שלם שמגודל במעבדה, במקום האבר החסר. והנה, לראשונה הצליחו מדענים לייצר בלוטת תימוס מתפקדת של עכבר מתוך תאים שגודלו במעבדה. הניסויים הראו שתכנון מחדש של תאים הוא גישה אפשרית על מנת לייצר איבר שלם ומתפקד, ומהווה נדבך חשוב בדרך לייצור של תימוס אנושי בתנאי מעבדה לצורך השתלה.
ועוד בענייני השתלות. לאחרונה, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, הגיע אזרח סורי לטיפול במרכז הרפואי זיו שבצפת ועבר בהצלחה ניתוח השתלת עצב ביולוגי, הראשון מסוגו. העצב הוטס לישראל מבנק רקמות בארה"ב, בתוך מכל מיוחד שבו שררה טמפרטורה של מינוס 70 מעלות. השימוש בשתל עצב ביולוגי מאפשר ניתוח קל הרבה יותר, עם פחות כאבים וצלקות ובלי צורך בשימוש בעצב בריא ומתפקד שיש ליטול מרקמה עצמית של המנותח.
אך האמת היא שכל הטכנולוגיות המתוחכמות, שמביאות לידי מימוש את הציווי האלוקי "וכבשוה", אינן מתקרבות לפריחה האנושית, היהודית, המופלאה, שמתרחשת למול עינינו. וכמו שבעלי נוהג לומר בכל הזדמנות: "מי שלא אופטימי פשוט לא ריאלי"...
גאווה יהודית
בואו נדבר קצת על מספרים: שני מיליון ילדים נכנסו לבתי הספר בארץ בתחילת שנת הלימודים השנה. 140 אלף ילדים יהודים התחילו השבוע את כיתה א' בבית הספר היסודי. 30 אלף תלמידים מתחילים לימודי תיכון בבתי ספר דתיים. כ‑2,000 בחורי ישיבה המשלבים ספרא וסייף, מתוך רצון ליטול מזה ואף מזה לא להניח ידם, מתחילים את מסלול ישיבות ההסדר. אלפים רבים התחילו את לימודיהם בישיבות גבוהות הציוניות. מישהו יכול לא להיות אופטימי?
אך פרט למספרים, השכלול המשמעותי ביותר של שנת תשע"ד הוא פתיחת הלב, דהרת הנפש למחוזות מאירים, העין הטובה, האחדות. עם ישראל כולו עלה כמה וכמה כיתות במהלך הקיץ האחרון. לנגד עינינו ניצבים חיילינו שהשילו מעליהם את הארשת הצינית, את לבוש הצבר המחוספס, את מעטה הנהנתנות המתעתעת, וגילו כוחות מופלאים של מסירות נפש, של "ואהבת לרעך כמוך", וראינו כי "מי כעמך ישראל".
עלו על כולנה החיילים והקצינים שרוממות א‑ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, שציציותיהם משתלשלות לצדי גופם, כיפה בעלת נוכחות (22 ס"מ קוטר לפחות) מעטרת את ראשם, ומשניות כיס נושרות מתוך חיקם. מדי זית מחליפים, זמנית, את מדי האברך שאינו מוותר גם על הזכות הגדולה של קיום מצוות הצלת ישראל מיד צר. זהו אותו אדם שיסתער גם על קיום שאר המצוות במסירות נפש, לא יוותר בעתיד על יישוב הארץ, על הנחלת היהדות לציבור הרחב, על תמיכה ביתומים ובאלמנות ועל התנהגות בראש גדול בכל נושא חברתי, תורני ולאומי, כי הוא שואף גבוה עד כמה שאפשר בסולם של האדם השלם במידותיו ובאמונתו. אפשר לא להיות אופטימי?
ומילה על יתומים ואלמנות. כולנו מחכים לתפילות המרוממות של הימים הנוראים הקרבים ובאים. אבל יש ילדים ונשים שבשבילם ההגעה לבית הכנסת, בעיקר בימים מיוחדים כאלה, מעוררת רגשות עצב ובושה. הם ישבו לבדם בלי חיבוק של אבא, בלי יד חמה על הכתף, בלי להתעטף ולהתחבק מתחת לטלית הגדולה בזמן ברכת כוהנים... כמה הם מקנאים בילדים שמסביבם! ובתפילת יזכור - איזו בושה: כל הילדים יוצאים ומתאספים בחוץ, מפטפטים וצוחקים ומרוצים מההפסקה הזו שנכפתה עליהם באמצע התפילות המייגעות, ואילו הם עומדים לבדם, ילדים בין מבוגרים, והדמעות זולגות. האם ניתן דעתנו עליהם? אולי כדאי שבכל קהילה תהיה ועדה שתדאג לשבץ ילד יתום (או כל ילד שאמו מגדלת אותו לבדה) לגבר מבוגר שמוכן לתת לו את לבו. מי מרים את הכפפה?
לתגובות: drchana2@gmail.com