מלחמתו של ילד הרחוב במעגל העוני

הרב יוסף כהן, יו"ר עמותת חסדי נעמי, יושב מולי ובוכה. "החגים כבר פה", הוא אומר בקול צרוד ומנגב בידיו את הדמעות, "וצורכי עמך מרובים. אנשים לא מפסיקים להתקשר אליי ולספר לי את הצרות שלהם, לא עלינו, והם צריכים עזרה. אין להם כסף לקנות אפילו ירקות פשוטים בשוק. על בשר ודגים אין מה לדבר, זה ממש חלום רחוק ולא אפשרי להוצאות השוטפות שלהם. אנשים בוכים לי, ולא לכולם אני יכול לעזור. זה ממש שובר את לבי לרסיסים", הוא נאנח. "פעם היו צריכים אותנו רק אחוז קטן מהאוכלוסייה. היום מגיעות אלינו משפחות שלפני שלוש או ארבע שנים הרגישו בושה גדולה להזדקק לתרומות, והיום אין להן ברירה".

ילד חולם על לחמנייה

רגע לפני ראש השנה אנחנו מתיישבים לשיחה במרכז הלוגיסטי הגדול של העמותה ברחוב בר יוחאי בבני ברק. על הקירות מסביב תלויות תמונות צבעוניות ובהן תיעוד הפעילויות של 'חסדי נעמי' לאורך השנה כולה: חלוקת מצרכי מזון למשפחות נזקקות, ליווי ותמיכה בחולים וקשישים, חנות בגדים במחירי עלות באורך 800 (!) מטר, וקיום חתונות גדולות ליתומים באחד מחמשת אולמות השמחה שבבעלות העמותה.

הרב כהן (68) פורט בפניי את מפעל החסד שהקים בעשר אצבעותיו: "כעשרת אלפים משפחות מכל רחבי הארץ נתמכות על ידינו באופן קבוע. כולן מקבלות סל מזון שבועי שכולל מוצרי יסוד כמו שמן, סוכר וסוגי קטניות שונים, פירות וירקות ומוצרי עוף ובשר. בנוסף לכך אנחנו מעניקים מדי חודש למאות אלמנות 200 שקלים לכל ילד שיש להן בבית. משהו כמו קצבת ביטוח לאומי שנותנים היום". בחישוב מהיר, הוא מגלה, מדובר בעשרות אלפי שקלים בשנה אבל זה, לטענתו, רק הכסף הקטן. "קניתי במרוצת השנים משאיות להובלת מזון, וכל אחת כזאת עולה 740 אלף שקלים. אני גם מממן את הדלק שלהן וגם הוא עולה לי עשרות אלפי שקלים בחודש, אז את כבר מבינה לבד שמדובר בסכומי עתק".

איך מממנים את כל זה?

"את לא היחידה ששואלת", הוא צוחק, "אנשים אומרים לי 'תגלה לנו מי הגביר שעומד מאחורי התקציב שלך', ואני עונה להם שהקב"ה הוא הפילנתרופ הגדול וכמובן יהודים טובים ורחמנים שחותמים לנו הוראות קבע של מאה או מאתיים שקלים מדי חודש. מדובר באלפים כאלה".

מהוראות קבע אפשר לנהל עמותה שהמאזן השנתי שלה עומד על 60 מיליון שקלים?

"מהוראות קבע אפשר לממן חלק מהפעילות, לא את כולה. השאר זה ניסים ואנשים נדיבי לב שבאו לראות מקרוב את המפעל הזה ולא נשארו אדישים. אל תשכחי שיש לנו מערך אדיר של עשרים אלף מתנדבים שמגיעים לכאן מדי שבוע כדי לארוז ולחלק את המזון בבתי הנזקקים. רובם המכריע של המתנדבים הם מבני הציונות הדתית", הוא מגלה.

ישיבות תיכוניות ואולפנות?

"כן, בעיקר. התלמידים האלה מגיעים יחד עם המורים שלהם ואורזים עשרות חבילות ביום. הצוות החינוכי של הציבור הדתי-לאומי רואה בהתנדבות ערך מקודש, והוא מביא את כל מוסדות הלימוד שלו ליטול חלק פעיל באריזות ובחלוקת המזון. אנחנו עדים להשתתפות עצומה של המגזר הזה בכל מערך ההתנדבות".

השיחה על היקף הפעילות של עמותת 'חסדי נעמי' גולשת עד מהרה לדיון ערני על ממדי העוני בישראל. ערב ראש השנה תשע"ד נוספו עשרות משפחות לרשימות שנמצאות בידי הנהלת העמותה, וזו נערכת להגדלת סלי המזון ולהרחבת אזורי החלוקה לכל הארץ. "לפני כל חג אנחנו מגייסים תרומות נוספות כדי להגדיל משמעותית את סלי המזון ולהוסיף מרכיבים שקשורים לחג עצמו כמו תפוחים, רימונים ודבש", מספר הרב. "המתנדבים שלנו מגיעים עם קרטונים חלקים בלי לוגו של 'חסדי נעמי', כדי לשמור על כבודם של האנשים. רבים מהם מעדיפים שנשאיר את המוצרים בחוץ כדי שלא נראה את העליבות והעוני שבהם הם חיים".

כשהרב כהן מדבר על עוני, משהו בדבריו גורם לי לחשוב שהמושג הזה צרוב בו עמוק. "גדלתי בשכונת שפירא בדרום תל אביב", הוא מאשר, "שיכנו אותנו בדירה שהייתה פעם חנות, עם תריס נגלל כמו שיש היום בשווקים". ההורים, שעלו מטורקיה, ישנו במסדרון צר על מיטות סוכנות כשרק וילון דק מפריד בינם ובין חמשת ילדיהם. "אבי, עליו השלום, היה מוכר בחנות לכלי סדקית שהייתה מרוחקת מאוד מהבית שבו גרנו. כסף לאוטובוס לא היה, אז הוא צעד כל בוקר מרחק שעתיים הליכה עד לאותה חנות".

כשהרב כהן מזכיר את הוריו, קולו נשבר. עד היום, הוא אומר, לא הצליח להתגבר על טראומת העוני ששררה דרך קבע בביתו. "אני זוכר את עצמי הולך יחף בסמטאות הצרות של שוק הפשפשים כי נקרעו לי הנעליים ולא היו לנו ארבע לירות כדי לתקן אותן. בימות הקיץ הלוהטים, כשהכביש היה רותח, הייתי מחפש צל של עמודי חשמל כדי לדרוך שם. כך דילגתי מעמוד לעמוד כדי שלא יישרפו לי הרגליים".

העוני הגדול ותחושת הרעב שהציקה כל העת הסיחה את דעתו של יוסף כהן הצעיר מכל מה שקשור ללימודים, והוא נזרק אחר כבוד מבית הספר כבר בכיתה ה'. "הייתי סוג של 'תכשיט'", הוא צוחק ומיד מרצין. "כל היום הסתובבתי ברחבי השכונה כדי למצוא מקררים ישנים ולפרק מהם את הנחושת, שאחר כך מכרתי בגרושים בודדים לכל מיני רוכלים". השוטטות בשוק העירוני עד שעות הלילה המאוחרות הכניסה בו יצר הישרדות חזק ולימדה אותו שיעור או שניים על העולם שבחוץ. "עד היום אני בטוח שמלאך טוב שמר עליי לאורך כל הדרך, אחרת אין לי הסבר איך לא יצאתי גנב או פושע. הרי היו לי את כל הנתונים: ילד רחוב עני ורעב, בן לעולים חדשים, שחיפש לעבוד בכל עבודה מזדמנת רק כדי לקנות לחמנייה קטנה שהייתה משמחת אותי שבוע שלם".

לאחר שנישא, בגיל 21, החליט הרב כהן להוציא רישיון נהיגה על אוטובוס ולהסיע תלמידים לבתי הספר באזור מגוריו. שם, לדבריו, נזרעה בו החמלה העצומה לזולת שהובילה בסופו של דבר להקמת ארגון חסד ענקי דוגמת 'חסדי נעמי'. "הייתי רואה ילדים קטנים, בני שש ושבע, עולים לאוטובוס עם תיק קרוע ומשקפיים שבורים ומתיישבים בספסל האחורי מרוב בושה. ראיתי אותם והלב שלי היה צונח מרחמים. זה גרם לי לסיים את מסלול האיסוף ולעלות לבתים של השכנים שלי, כדי שיתרמו קצת לאותם ילדים שאין להם כלום".

לאט ובהדרגה הפך מבצע החסד הפרטי לרשת מסועפת שכללה אריזת מצרכים משותפת של כל דיירי הבניין בביתו, חלוקה שבועית של ארגזי מזון בכל השכונה וסיוע בביגוד יד שנייה למשפחות התלמידים שהכיר. "בימי שישי הייתי מסתובב בשוק לקראת הסגירה ולוקח מהסוחרים את כל הסחורה שנשארה להם. רק בצפירה האחרונה שלפני כניסת שבת הייתי נכנס הביתה ורץ להתקלח ולהתארגן".

תרומות מהשומר הצעיר

שמו של הרב כהן כאיש חסד עבר מפה לאוזן, ואנשים החלו להתדפק על דלתו בכל שעה משעות היום. "הם שמעו שאני מחלק סלי מזון וביקשו בשביל המשפחות שלהם. לא יכולתי לסרב לאף אחד, הבנתי בדיוק מה הם חווים". לאורך 30 שנות קיומה הרחיבה עמותת 'חסדי נעמי', אשר נקראת על שם אמו של הרב כהן, את מעגלי הסיוע שלה וביססה את עיקר פעילותה על תורמים קבועים. "מגיעים אלינו חקלאים מקיבוצי השומר הצעיר ותורמים מאות קילוגרמים של סחורה בשנה. אנשים שבמבט ראשון אתה שואל את עצמך מה להם וליהודי מזוקן כמוני, אבל אז אתה יושב מולם ומגלה את הלב הכי חם בעולם. לב יהודי פועם שרק רוצה לסייע למשפחות שנאלצות להיאבק מדי יום על קניית לחם וחלב במכולת". הרב כהן מגלה כי מבקשי התרומה מגיעים מכלל המגזרים, והעמותה נותנת סיוע גם ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. פילוח מדויק יותר של הנזקקים הקבועים מראה כי רובם המכריע מגיע דווקא מתוך המגזר החרדי.

החרדים עניים יותר?

"חד משמעית", הוא קובע ,"אבל זה עוני מבחירה. חלק קטן מאוד מהציבור החרדי יושב כל היום בכולל וממית את עצמו באוהלה של תורה. הרוב יוצאים לעבוד ולהתפרנס מעבודות צנועות, לא בחוץ כמובן אלא בתוך המגזר. עבודות כמו סופרי סת"ם, מורים בתלמוד תורה ואפילו מוכרים בחנויות. יחד עם זאת, ברור להם שבעבודות כאלה אי אפשר לפרנס בהרחבה שמונה ותשעה ילדים, ולכן גם הנשים נושאות בנטל ויוצאות לשוק העבודה".

את האשם העיקרי בעוני הגדול בתוך הקהילה החרדית תולה הרב כהן בממשלת ישראל לדורותיה. "הפכנו לעם של עבדים ואדונים", הוא מטיח, "אנשים עובדים מצאת החמה ועד השעות הקטנות של הלילה ולא מצליחים לגמור את החודש. הקיצוץ האכזרי בקצבאות, יוקר המחייה והחלום הלא-מציאותי של קניית דירה בארץ הפכו את כל אזרחי המדינה, ומעמד הביניים בפרט, לשוק של עבדים. הנה, תראי את העובדים שלי", הוא מצביע על עובדי התחזוקה הרבים שעסוקים בשיפוץ תיבות הברזל המוכרות של העמותה. "אף אחד מהם לא מרוויח יותר משכר מינימום. יש לי נהגי משאיות שנוסעים עד לצפון רמת הגולן או עד אילת ומותקנת להם מיטה במשאית כי הנסיעות מאוד ארוכות, וגם הם לא מרוויחים יותר מ‑8,000 שקל ברוטו בחודש. גם הטכנאים והסבלים עובדים בעבודה פיזית קשה מאוד, אבל השכר שלהם נמוך להחריד. אנשים רודפים כל היום אחרי הזנב של עצמם כדי להשיג פרנסה, ולא מסתכלים למעלה כדי לקלוט שהדג מסריח מהראש". הרב כהן לוקח לגימה קצרה מבקבוק המים שברשותו ומנסה להירגע. "זה מזכיר לי את מה שעשה פרעה לבני ישראל במצרים. הוא הכביד עליהם את העבודה עד שלא הייתה להם אפשרות להתעסק בשלטון הרקוב שחבט בהם כל הזמן".

אז ממשלת ישראל היא הפרעה החדש?

"שרי הממשלה נוהגים ברכבי פאר ומעבירים חוקים דרקוניים שמכבידים על רוב האזרחים כאן. ממרומי מגדל השן שלהם הם אוטמים אוזניים לקולות הבכי והכאב של מאות אלפי יהודים שעובדים כל היום אבל לא מצליחים להתקיים בכבוד. אם כל שר היה מוותר על מאית מהמשכורת המנופחת שלו או על רכב השרד והנהג הצמוד, אז לאותם עניים היה היום קל יותר". הרב כהן מסביר כי מחצית מאותן משפחות עניות הגיעו דווקא ממעמד הביניים שהלך ונשחק עם השנים. "אני קורא להם העניים החדשים", הוא אומר. "לפני עשר שנים המשפחות הללו היו יציבות מבחינה כספית והתפרנסו בכבוד, היום הם מצלצלים אליי לפני כל חג ומבקשים תרומה. אין להם שום אפשרות לעבור את החג בלי לקרוס כלכלית, אלא אם יינתן להם סיוע מוגדל מאיתנו".

להתחתן במחיר עלות

לפני כעשור החליט הרב כהן כי הסיוע לנזקקים חייב לכלול אולם שמחות שיפעל במתכונת התנדבותית לכל משפחה של כלה או חתן יתומים. ארבעת אולמות 'ארמונות חן' נבנו באזור התעשייה של העיר בני ברק, והפכו לאחד מסמליה הבולטים של העמותה שרצתה לקרוא תיגר על הוצאות החתונה הרבות ואפשרה גם למשפחות דלות אמצעים להשיא את ילדיהן בעלות סמלית. "חתן או כלה יתומים מקבלים הכול חינם אין כסף", מבהיר הרב, "'חסדי נעמי' מסבסדת באופן מלא את עלות הקייטרינג, הצלם, הפרחים וכמובן שאת האולם עצמו".

הרב מוסיף כי לכלה יתומה ניתנת אפילו ערכת תכשיטי זהב לקראת החתונה. "יש בבורסה יהודי נפלא שתורם לי כבר שנים תכשיטים לכלות יתומות. אני מביא את סט היהלומים לחתן ומבקש ממנו לא לספר לכלה שהוא קיבל את זה מאיתנו, כדי שהכלה לא תרגיש מסכנה או פחות חשובה, אלא תחשוב שהחתן שלה קנה לה את זה בכסף מלא. אשתו של אותו יהודי אומרת לי כל הזמן שכשהיא ובעלה יגיעו לגן עדן אחרי מאה ועשרים, הם יראו לקדוש ברוך הוא את כל התכשיטים שתרמו לאותם יתומים, ומדובר ביהודים שלא מגדירים את עצמם כדתיים".

לאחר שהביקוש לאולמות בבני ברק הרקיע שחקים והתפוסה עמדה על מאה אחוזים כל ערב, הבינו בעמותה שצריך אולם חתונות נוסף, אלא שהפעם הוחלט לבנות אותו בירושלים. "הציבור הירושלמי הרגיש מקופח, ושאל אותנו למה שמנו ארבעה אולמות בבני ברק בעוד שהם משוועים לאולם כזה בירושלים. אז בנינו עוד 'ארמונות חן' בבירה ואפשרנו גם למשפחות מהציבור הרחב לערוך חתונות במקום. משפחה שיכולה להרשות לעצמה, משלמת קצת על האולם וגם על הקייטרינג. אבל המחירים שאנחנו גובים נמוכים משמעותית ממחירי המנות או השכירות שדורשים היום".

הרב כהן נזכר שלפני כמה שנים התקיימה חתונה מרגשת לזוג יתומים שנישא באולם. בסוף השמחה, כשהאורחים התפזרו לבתיהם, התברר כי חברת הניקיון לא תוכל להגיע ולנקות את המתחם. בני הזוג כהן שמעו על כך בשיחת טלפון ומיהרו אל האולם עם מטאטא, דלי וסמרטוט. "מה רצית שנעשה? היינו חייבים לנקות את זה באותו ערב. הרגשתי שהקב"ה רוצה לבדוק עד כמה אני מקיים בגופי את מצוות הצדקה, וכשאני ואשתי שטפנו את המקום וניקינו אותו חשתי סיפוק אדיר. סיפוק של מצווה".

לקראת סיום הריאיון הרב כהן מציע לנו להתלוות אליו לסיור קצר בחדרי האחסון הגדולים, שאליהם זורמים כל העת טונות רבות של פירות וירקות. אנחנו מפלסים את דרכנו בין מלגזות כבדות משקל ושקים עצומים של תפוחי אדמה וגזר, כשכל העת מגיעות משאיות פורקות שוב ושוב את הארגזים הגדולים לתוך משטחי הכניסה ששל המרכז הלוגיסטי הרחב. "כל זה צריך להיות מחולק עוד הלילה לכל המשפחות שנמצאות ברשימה שלנו", אומר הרב ומצביע על 800 (!) קילו של פלפלים, עגבניות ומלפפונים. "מחר אמורה להגיע סחורה חדשה מחקלאים בצפון וגם היא תחולק עד שבת. אנחנו חייבים לעבוד מסביב לשעון כדי לעמוד ביעדים שהצבנו לעצמנו לפני החג. המשפחות האלה מחכות למשלוח הזה וחלילה לנו שנאכזב ילד או ילדה רעבים".

הרב כהן מראה לי בפינה צדדית בחור צעיר שמדלג בקלילות מאחת המשאיות הגבוהות. "את רואה אותו? אבא שלו היה ראש ישיבה ידוע בבני ברק והוא נפטר ממחלה קשה. לפני מותו הוא ביקש ממני לשמור על הילד שלו, שהיה אז בסך הכול בן שמונה. הכנסתי אותו לעבודה לפני חמש עשרה שנה ומאז הוא איתי", הוא אומר בסיפוק, "אחד הבחורים הכי מתוקים שפגשתי ועובד מוצלח מאוד של 'חסדי נעמי'. לפעמים למצוא לבנאדם עבודה, זה כשלעצמו חסד גדול מאוד".

קשה שלא להתרשם מהחמימות הרבה שהרב כהן מפגין כלפי העובדים תחתיו. כולם מחפשים את קרבתו ומאירים לו פנים והוא מצדו אומר מילה טובה, לוחץ ידיים בלבביות וטופח לכולם על השכם, גם לעובד הניקיון שמסתובב בין הארגזים. "כל מי שעובד ב''חסדי נעמי' הוא שאהיד", צוחק הרב, "אין כאן עובדים של שנה שנתיים, אלא אנשים שנמצאים איתי כבר עשרים שנה ויותר. יש לי 150 עובדים ומעולם לא פיטרתי אף אחד, אפילו אם הוא פישל פה ושם".

למה?

"אין לי תשובה הגיונית. אני רק חושב לעצמי 'מסכן הבנאדם, אם הייתי במקומו גם אני הייתי מתנהג ככה'. בדרך כלל אני מוצא לימוד זכות על כל אחד כזה וברוך ה' מעולם לא נאלצתי לפטר אף עובד".

תרומה מחייל שנהרג

רגע לפני שאנחנו נפרדים וכשרעש המכונות גובר, הרב יוסף כהן בוחר לסיים את דבריו במילים חמות "לכל העם הנפלא שלנו" וגם כאן, חוזר על עצמו אותו בכי חנוק שפתח את תחילת שיחתנו. "אני רוצה לומר שיש לנו עם צדיק", הוא אומר בהתרגשות, "כתוב שיהודים הם רחמנים וגומלי חסדים וזה כל כך נכון. לפני שנה פנתה אליי אישה שהבן שלה נהרג בתאונת דרכים באחת החופשות שלו מהצבא. בזמן התאונה היה בכיס החולצה שלו שטר של מאה שקלים והיא החליטה לתרום את זה ל'חסדי נעמי'. את מבינה כמה גדוּלה הייתה לה? היא אמרה לי שזו ההנצחה הכי טובה שיכולה להיות לבן שלה שנהרג".

חוץ מזה, מסביר הרב, יש יהודים גדולים שהלב שלהם לא יכול להישאר אדיש למראה יתומים ואלמנות. אחד מהם הוא יהודי עשיר מטורקיה שביקש בערב פסח לפני שנתיים לתרום לעמותה חצי מיליון שקלים. "הוא אמר לי: 'אני רוצה שיהיו לאותם יתומים ואלמנות בגדים יפים, אוכל טוב ומתנות לחג, כי הרי את הפצע בלב שלהם לעולם לא נוכל לרפא'. ואני בטוח", מסיים הרב, "שבזכות כל החסדים הללו, גדולים כקטנים, נזכה לגאולה שלמה ואז לא יהיו עוד עניים ואביונים בארץ".