סיפור הלב שמבקש להיוולד

מדפי הספרים כבר מכירים סופרים שכותבים - או מנסים לכתוב - בסגנון כתיבה ירושלמי, עגנוני משהו. הרב סבתו הוא אולי בין היחידים שמטבעות הלשון הללו קולחות אצלו באופן טבעי, נקי, רחוק מאילוץ. בציפייה אני מתחילה לקרוא את 'בשפריר חביון', היצירה החדשה של הרב חיים סבתו. מחכה לטוב הזה שחבוי בין הדפים, אוסף רקום של געגוע, תבלינים ופנים.

הגיבור, שחוזר אלינו מדפי 'בואי הרוח', הוא אותו ילד מבית מזמיל בעל עיניים גדולות וסקרניות, שנוגע בלב הדמויות שסביבו ובלב הקוראים. אפשר למצוא בין הדפים הרבה חמלה, כאב ותמימות. כולם ירחמו עליו - מלבד הוא עצמו, שיתבונן סביבו מלא שמחה ותום. הילד שכבר פגשנו אותו כשהוא מגיע לתלמוד התורה בפורים עם כובע קאובוי מנייר, מקומט ורטוב - ומרגיש מאושר.

מכתב עידוד מהרצי"ה קוק

"אמת, אי אפשר לזייף בספרות", מחייכות עיני הילד ההוא מפניו של הרב סבתו, "התום של הילד הזה מגיע מעין טובה, מאופי אופטימי ומהרבה אמונה". אותו ילד, שעכשיו נחרצו בפניו קמטי לימוד ושנים, מודה במתנות חיים שחקוקות בו עד היום. הרב סבתו (64), תושב מעלה אדומים, מוציא לאור בימים אלו את ספרו החמישי. הוא נפרד לשעתיים מסטנדר הלימוד בהיכל הישיבה, כדי לספר את שמאחורי הסיפור.

מה מביא תלמיד חכם לכתוב ספר?

"סיפור הלב שמבקש להיוולד. הייתי כותב בעבר סיפורים ל'הצופה' וקיבלתי תגובות חמות, ובכל זאת לקח לי הרבה זמן להוציא את הספרים. לא היססתי לעשות זאת בגלל הכתיבה - היא לכשעצמה משמחת אותי מאוד, ההיסוס היה מהפרסום. שרב יוציא ספר שהוא לא חיבור תורני בהוצאת ספרים - לא היה דבר מקובל בשעתו".

הספר הראשון, 'אמת מארץ תצמח', היה פריצת הדרך. הוא ידע מראש שזה יפתח שער למקומות חדשים, חלקם רצויים לו וחלקם לא. הוא בחר להכריע את הכף לטובה, והיום הוא לא מצטער. "אחרי פרסום הספרים הסתבר שהשדה הספרותי הוא מאוד חשוב, לא רק בציבור הרחב אלא בעיקר בציבור שלנו. התברר לי שהרבה בני ישיבות ובנות דתיות לא מצאו ביטוי לרגשות הדתיים בצורה אמנותית. הביטוי הזה הוא כל כך חשוב, כי הוא עמוק ואמיתי, הוא נותן לעולם הדתי מקום בנפש. בעקבות הספרים ראיתי עד כמה זה חשוב ומשפיע".

הרב מכיר בפריחת יצירתם של הכותבים הדתיים שהולכת וממלאת את מדפי הספרים, גם בסטימצקי ולא רק ב'דברי שיר'. הוא מעודד ומפרגן, אך משאיר גם מקום להסתייגות: "לא כל כתיבה של דתיים נובעת מאמונה או מרגשות אמונה". השער לדבריו נפתח בהרחבה ונכנסים בו הכול, גם דברים שזקוקים לבירור. אבל עצם הפתיחה מבורכת. "אני לא אומר שהפריחה התחילה בעקבות הספרים שלי", מחייך הרב בכנות נקייה מיוהרה, "אבל אני מניח שיש להם השפעה על כך". כשהוא צופה ברנסנס הספרותי במחוזות המגזר הדתי, הוא ממהר להזכיר את מי שהיה מנושאי הבשורה הזאת עוד בדור הקודם: "אי אפשר לשכוח שהרב קוק עודד מאוד את הכתיבה הספרותית, הוא ציפה לתקופה כזו. אני לא יודע בדיוק לאיזו ספרות או שירה הוא ציפה, אבל אני יכול לספר שבצעירותי שלחתי סיפור שכתבתי לבנו, הרב צבי יהודה קוק, והוא כתב לי מכתב מאוד מעודד ושמח, ואיחל לי הצלחה בהמשך הכתיבה ופיתוח הכישרון, יחד עם המשך התמדה בלימוד התורה וטהרת הלב".

כיום הרב סבתו עצמו מוצף בחומרים פרי עטם של צעירים, המבקשים את תגובתו. "רק שאני לא תלמיד חכם שהתגובה שלו כזו משמעותית", הוא מכוון לרצי"ה, "אבל אני בהחלט מעודד".

מה המנוע לכתיבה?

"אצלי אין רקע לכתיבת ספר. אני לומד תורה מהבוקר עד הערב. כל כמה שנים סיפור מבקש להתפרץ ותובע את הכתיבה שלו. בממוצע יוצא ספר כל ארבע שנים. הזיכרונות, החוויות, כל מה ששקע עשרות שנים, צף ועולה. קשה לי לכתוב על התקופה הקרובה אליי, צריך שהחוויה תעבור עיבוד פנימי ואז לפעמים מתפרצים דברים גדולים. ולפעמים דווקא סיפורים קטנים מבקשים להיוולד".

אתה חושב על רעיון, מסר או אמירה שחשוב לך להגיד, וסביבם רוקם את עלילת הזיכרונות?

"ממש לא. בדיעבד, כשאני קורא את הספר, אני פוגש את עולמי ואת הערכים שלי, אבל אף פעם אני לא מתכנן לפני. הגיבורים מושכים אותי, לא אני מושך את הסיפור. שום סיפור לא היה מתוכנן, במיוחד לא 'בשפריר חביון', שלא ידעתי בכלל לאן הוא הולך. לפעמים ההתחלה של הכתיבה היא דווקא מהפרק האחרון. ב'כעפעפי שחר' עברו כמעט עשר שנים מכתיבת שני הפרקים הראשונים עד שידעתי לאן הוא הולך. זה לא בשליטתי, הסיפור הולך לאן שהרוח מיידה".

לא חששת לחזור לדמויות שכבר כתבת עליהן בעבר בספרים קודמים?

"את זה הקוראים יגידו", הוא מצטחק, "אסור לחשוש בכתיבה. צריך להיות אמיץ. להגיד את האמת, את מה שאתה חושב, ולא לפחד שזה לא יעניין אף אחד". הקהל כנראה מגיב בחיוב דרך גרף המכירות המרשים, וגם באמצעות פניות אישיות רבות למחבר. "זכור לי מקרה של אישה שהייתה בודדה ועברה טראומות קשות, ואמרה לי שבעקבות 'כעפעפי שחר' היא התאוששה, השתקמה, התחתנה והקימה חיים חדשים. יש עוד הרבה סיפורים שמגיעים".

הפתעת הברנז'ה

למי הספר החדש מיועד?

"לכולם. אני לא מייעד את הספר לאף אחד מסוים, לא לקהל יעד ולא למגזר". הרב מעיד על עצמו שהוא כותב כחפץ לבו, גם אם זו לא כוס הקפה הרגילה של הקוראים. הספרים עשירים בפיוטים מוכרים יותר ופחות: "זה הדגל שלי. אני מכניס אותם כי אני אוהב את זה", הוא מסביר. רבים גם השיבוצים המקראיים ומושגים מעולם בית המדרש. הוא לא חשש שזה ירחיק את הקהל שאיננו דתי, ולמען האמת גם לא כיוון אליו במיוחד. "עד היום השמטתי רק משפט אחד מהספרים בגלל הקורא שאינו דתי". ודווקא מהפלג הזה הוא מקבל חיבוק גדול, אולי בגלל אותו סוד שטמון בכתיבתו, הרחק מהניסיונות לקרוץ למקובל ולמבוקש.

ההפתעה הגדולה בשבילו הייתה שטף התגובות והביקורות החמות שקטף בקשת רחבה מימין ומשמאל, משגיחים מישיבות חרדיות וחברי השומר הצעיר. הפתעה חיכתה גם לעשרות סופרים ותיקים שגילו בשנת תש"ס כי פרס ספיר היוקרתי הוענק לרב סבתו על ספרו 'תיאום כוונות'. הוא עצמו עדיין לא מבין על מה המהומה סביבו. פשטות יש בו, שלא מן העולם הזה.

הוא מסרב נחרצות לדבר על פוליטיקה ועל המשפחה, וכאנוס הוא פונה להצטלם. "לא סובל את זה", הוא אומר בשקט לעצמו. הסברי הסברים שאולי יחתכו את התמונה ויפרסמו אותה באופן חלקי לא מפייסים את דעתו. הוא מסכים לראיונות רק כי ההוצאה מחייבת אותו, וראיונות טלוויזיה נשללים על הסף בתוקף. בבימוי הצילומים הוא מסרב לשבת על כיסא מנהלים, ומבקש להעביר כיסא פשוט לרקע שבחרה הצלמת. "אם אני אשב על כיסא כזה - אני אשכח כל מה שלמדתי", הוא מנמק.

איך נראה סדר יום של ר"מ וחבר בהנהלת הישיבה, ויחד עם זה כותב ויוצר?

"אין יחס ביניהם. אפשר לומר שמאה אחוז של הזמן מוקדש לתורה ולישיבה. הכתיבה היא התפרצויות של שעות ושבועות בלי פרופורציה, זמן מרוכז שמשובץ בשעות הלילה המאוחרות. כבר 40 שנה אני משועבד ללימוד התורה ולתלמידים משעות הבוקר המוקדמות ועד הלילה המאוחר. הספרות מתפרצת בזמנים מסוימים, והיא מונעת מכוחות של תורה, תפילה ולימוד ששוקעים בי במשך השנים".

את תהליך הכתיבה הוא מתאר כהתפרצות, סיפור שצריך לבקוע החוצה. "הפרץ הראשוני הוא היצירה. אחריה צריכה לבוא המלאכה". במלאכה הוא מכוון לעבודת הליטוש, הדיוק והדקדוק שתבוא אחרי ההשראה הגדולה. "הכתיבה מביאה לי שמחת יצירה עצומה, אושר פנימי", הוא מעיד. זאת על אף שמרבית הזיכרונות הנכתבים אינם קלים, וכרוך בהם כאב מדמם. "היצירה נכתבת מתוך כאב, אבל עצם היצירה משמחת מאוד", הוא יחזור וידגיש פעמים נוספות.

אילולא היה זה הרב סבתו, היה אפשר לחשוב שב'בשפריר חביון' העלילה מודבקת באוסף מקריה. דמויות כמו קריסטינה המסתורית ששבה ומפציעה בין הילדות ובין מוראות מלחמת יום כיפור, דמויות שחוזרות ונפגשות מתוך דפי ספרים קודמים, מקרים שנחרזים לשרשרת מפתיעה וניגון ששב ומגיע ממחוזות אחרים, חוזר ומופיע בפרשות דרכים שונות. "כך היה, לא המצאתי", מחייך הרב, "אמן צריך לב רגיש ועין פקוחה. כך זה בחיים. הסיפורים המופלאים וחרוזי השרשרת מצויים. צריך רק להתבונן סביב ולאסוף אותם".

אז הכול אמיתי?

"יש ספרים, כמו 'אמת מארץ תצמח' ו'כעפעפי שחר', שמבוססים על הדמיון. אך ספרים אחרים המבוססים על זיכרונות חיי", וכאן הוא משתהה, מנסה לאמוד את פרי עטו, "באופן גס אפשר להגיד ש‑70 אחוזים זו מציאות לאמיתה, ו‑30 אחוזים דמיון".

כשהמילה דמיון יוצאת מפיו, הוא מזדרז להבהיר עיקרון באושיות יצירתו: "אנשים חושבים בטעות שדמיון זה לשנות מהמציאות. אני טוען אחרת - הדמיון מעבד את המציאות, מעמיק אותה לרבדים אחרים. כשהמציאות עוברת את ההיתוך של הדמיון היא הופכת ליותר אמיתית, הדמיון מביא לתוכה את הרגשות והתחושות. אני פוגש אנשים שחוו איתי את אותם אירועים שכתבתי עליהם, והם מזדהים בהתרגשות ואומרים 'זה בדיוק היה ככה!'. לא בהכרח שזה אכן היה בדיוק כך, אבל נופך הדמיון מבטא עוד יותר את עומק המציאות. אם נצייר את זה במשל: על ספינה שנטרפת בסערה נמצאים צלם-עיתונאי ואמן-משורר. העיתונאי יצלם תמונה מדויקת של המציאות ויכתוב סקירה מפורטת של תיאור הסערה. אחרי שלושה ימים אף אחד לא יזכור את זה. לעומתו, האמן יכתוב שיר על הסערה, שיר שאולי לא יהיה בו שום דבר מהפרטים המדויקים שיתארו מה שהיה שם. אבל מאות שנים אחר כך יקראו ויחושו את הסערה, כי הוא מתאר את מה שמעבר למציאות, מה שבדמיונו של הכותב, רגעי הטלטלה, הפחד והאימה. הוא מעמיק את המציאות".

וזה אולי אחד המונולוגים הארוכים ביותר של הרב במשך הריאיון. הוא מסביר פנים, מזמין אותי לשאול ככל שאבקש, עונה על ראשון ראשון ואחרון אחרון. הכול מדוד ומחושב. הרב סבתו הוא כמו מדרש חז"ל - תמצות מרוכז של מילים מדויקות שמספר הכול, נקי מהבל מיותר.

חלוצים במדבר

בספר מוזכרת בקצרה המשימה להקים ישיבה. איך זה התרחש בפועל?

"זה היה מיד אחרי מלחמת יום כיפור. הייתה תנועה גדולה של הקמת יישובים וישיבות. יוזמי הקמת הישיבה במעלה אדומים היו יצחק ספיר ומוני בן ארי, הראשון תלמיד חכם והשני בחור תושב המקום ומראשוני המיישבים. הם פנו לר' אריה בינה, והוא בחר בר' יצחק שילת ובי למשימת הקמת הישיבה החדשה". כשהוא נשאל אם נדחף לאתגר רק מכוח השליחות שהוטלה עליו, כמשה בשעתו, הוא שולל בחיוך דק של ענווה. "זה הגיע בזמן הנכון לי. היינו אז בני 24 שמגיעים עם ארבעים תלמידים אידיאליסטים למדבר ציה. כל מישור אדומים הפורח וסביבותיו היו ריקים. אם היו מציעים לי את זה היום – אני לא מאמין שהיו לי כוחות לזה. חדוות הנעורים והתמימות אפשרו את זה".

לאחר שנתיים מיום הקמת הישיבה, הרגישו הרבנים סבתו ושילת כי הם זקוקים לתלמיד חכם גדול מהם שיישא את ראשות הישיבה על כתפיו. החיפושים לא הסתכמו בגבולות הארץ, וכך הובא מאנגליה הרב נחום רבינוביץ', שעומד בראש הישיבה עד היום.

"אני ר"מ של שיעור של א' וחבר ההנהלה", הוא מדווח על השותפות בהנהלה כלאחר יד, אך היותו ר"מ של שיעור א' נאמר בכובד ראש ובאהבה. הוא לא מוכן להמיר את שיעור א' בשיעורים אחרים מזה כארבעים שנה, מיומה הראשון של הישיבה ועד היום. "אני אוהב את זה, לקבל את הבחורים אל תוך עולם התורה, לפתח אותם, לטפח אותם. לפתוח להם את העולם העשיר הזה. המעבר מהשמינית לעולם הישיבה הוא מרגש". מאוחר יותר, כשאתצפת עם הצלמת על הרב מעזרת הנשים בהיכל הלימוד, אחוש באהבת תלמידיו אליו חזרה. כדמות אב בין בניו הוא משתקע ביניהם, מצביע על נקודה חדשה בגמרא הפתוחה ביניהם, ושולף דף הסבר ממקום אחר.

מאחוריו כארבעים שנות עשייה חינוכית בישיבה. "ב"ה יש לנו אלפי בוגרים - תלמידי חכמים, חוקרים, מדענים ושותפים בשדות נוספים", הוא מסכם בסיפוק.

לאחרונה עולה טענה שהמסלול הצבאי של בני ישיבות ההסדר קצר מדי ועליהם לשרת לפחות שנתיים. האם אין אמת בטענה הזאת, לכל הפחות כשמדובר במי שלאחר חמש שנות הסדר עוזבים את עולם התורה והולכים לעשות לביתם?

"ישיבות ההסדר הן אחת מיצירות הפאר של החברה הישראלית", הרב נחרץ. "להצליח בחמש שנים להצמיח שכבת בחורים שהם גם תלמידי חכמים וגם לוחמים אמיצים ומסורים - זו משימה מאוד קשה שב"ה הצליחה. כמובן, לא כל הציפיות שלנו התממשו, ולא כל בוגרי ישיבות ההסדר הם מה שחלמנו, אבל בכל מפעל חינוכי זה ככה. במבט כולל – זו הצלחה גדולה. בוגרי ההסדר משובצים בתפקידי מפתח בחברה הישראלית. מדובר בבוגרים שבטווח הרחוק יכולים במשך שנים להתמסר למילואים, לשרת ולהתמסר לחברה. לא הכול נמדד במספר חודשי השירות".

הוא לא מתעלם מכך שיש לשילוב הזה מחירים, אבל הוא משוכנע נחרצות שהתרומה של המפעל הזה גדולה לאין ערוך, "ואני אומר זאת כמי שלמד ונלחם כחייל הסדר, שבניו ותלמידיו הם חברי ההסדר". הוא גם לא רואה במציאות הזו דיעבד: "כמובן שאילולא היו מלחמות ולא היינו נדרשים להילחם, היינו רוצים ללמוד רק תורה", הוא מחייך. "זה פלא", הוא חותם את דבריו על מפעל ההסדר, וחוזר על ההגדרה "פנינת החברה הישראלית".

בספריך מתוארים טיפוסים שונים של עולם התורה החאלבי בתפארתו. האם סגנון הלימוד כיום בישיבות, או הלימוד האישי שלך, משמר משהו מעולמם של אותם חכמים ממדינות ערב או שהיום הכול מושפע מהישיבות האשכנזיות?

"הישיבה שלנו היא ישראלית. למדתי בישיבות אשכנזיות וזה הלימוד שאני מכיר", הוא מעיד ומונה את רבותיו שהטביעו בו חותם: הרב ישעיהו הדרי, הרב יעקב כץ והרב נבנצאל מישיבת הכותל, הרב ישראל זיניטרובסקי, ואיתם הסב שהשפיע עמוקות - הרב אהרן שוויקה, שבמחיצתו זכה להסתופף עד גיל 20. את שנות חייו הראשונות העביר בתלמוד תורה בבית וגן, ומשם המסלול נמשך בישיבות אשכנזיות. את הלימוד החאלבי, על טעמו וריחותיו, הוא ספג בבית אבא ובקרב המשפחה.

הרב סבתו, עם שורשיו העמוקים הנטועים במורשת עבר מפוארת, רחוק מקנאות עדתית. לא חסרה לו הקמת ישיבה שתשמר לימוד עדתי מסוים. הוא בהחלט מאמין שחשוב לשמור על מנהגים ועל המורשת המשפחתית, לא לאבד את המקום שממנו מגיעים, ויחד עם זאת הוא מעודד להכיר סגנונות אחרים, ושותפות עם תרבויות ועדות אחרות.

ברגע של העזה אני מבקשת מהרב לנגן לי את הלחן של "בשפריר חביון". הוא פותח בכך שהלחן הגיע מאירופה ואומץ בשדות החלוצים. אני מבקשת לשמוע את הפחות מוכר לי, החאלבי. הרב מתענג על הסלסול המתפייט. "ניגון מלא ערגה. צריך לזכור שזה פיוט שפותח את שירת הבקשות, בשלוש בלילה, בירושלים הצלולה, הקסומה. קצת נמנום, בית הכנסת, על כוס קפה, עם כל ההשתפכות", הוא מצייר את התמונה במכחול עדין.

לא מאמין בסדנאות כתיבה

כמו שאתה מתאר, הלימוד משפיע בהחלט על הכתיבה שלך. יש גם יחס גומלין הפוך - הכתיבה משפיעה על הלימוד?

"אני לא יודע אם הכתיבה משפיעה על הלימוד, אולי היא משפיעה על העבודה עם התלמידים. חינוך זה סוג של יצירה – לחוש את התלמיד, את הבעיות, את השמחות ואת הקשיים שלו. זה דורש אינטואיציות חריפות - מה לומר ומתי, מה לספר ואיך לספר". הסיפורים, אגב, מרבים להופיע בשיעוריו של הרב, "סיפור זה כלי חינוכי".

מה הערך שאתה מוצא בכתיבה?

"יש הרבה - ערך אסתטי, ערך הבעה אמנותית של עולמות פנימיים, דמיון". גם בעידן טכנולוגי כשלנו, שבו הנייר הכתוב נזנח לטובת המסך - הוא לא חושש לגורלה של המילה הכתובה, "יש הרבה שאוהבים יצירה עמוקה". העובדות היבשות מצביעות על כך שאת ספריו כבר קראו יותר ממאה אלף איש. גם עם העתיד העלום של ספרים דיגיטליים, הוא מאמין שתמיד יהיה מקום ליצירות עמוקות, "קסם היצירה לא מתפוגג".

אי אפשר להתעלם מהשפה העשירה שבה הוא כותב, אבל הרב סבתו לא מבין איך אפשר אחרת. "העברית היא לשון דורות - לשון משנה ותלמוד וזוהר, מדרש ותפילה, שו"תים וחכמי ימי הביניים. יש עושר גדול, למה לאבד אותו? למה לדבר בלשון שטוחה ומצומצמת כשיש לך עולם עשיר? למי שיש מכחול והמון צבעים - למה לא להשתמש? אפילו בשמות הספרים: 'כעפעפי שחר' זה ביטוי מהתנ"ך. המילים מבטאות אוצרות רוח". הוא לא מבין איך אפשר להחמיץ את פניני המילים החבויות במקורות. "כמובן, יש הבדל בין שיחה יומיומית, נאום, הרצאה וסיפור".

אפרופו הרצאות, מגיעים אליך בסופי הרצאות אנשים מהקהל כדי לחלוק איתך סיפורים?

"אין לי כל כך זמן להרצאות. כל זמני הוא לישיבה ולתלמידים". ובכל זאת, גם כשיש - הוא לא נוהג לאצור כך סיפורים. "זה לא עובד ככה. האמן יש לו עיניים רגישות, וכל מילה שהוא קולט הוא מעבד אותה. מספרים על עגנון שהיה קונה סיפורים. אני גם לא מאמין לזה. כל ספרות בנויה על גרעינים קטנים של סיפורים - הדבר הכי קשה זה להמציא את הגרעין. מספרים שהוא היה מסתובב בין אנשים זקנים ובבתי כנסת, ומוכן לשלם למישהו שייתן לו את הגרעין הזה. זהו לכשעצמו סיפור יפה, אבל אני לא מאמין לזה. אמן כותב מהעולם הפנימי שלו". לכן, אם תלמיד יבקש ממנו ללמוד כתיבה - הוא לא ימליץ על כך. "אני לא מאמין בסדנאות כתיבה ובדחיפה מבחוץ. זה יכול להגיע רק מבפנים".

שאלות עולות ותשובות ממוקדות, מילים של שבת, ז'קט החליפה שנלבש רק לכבוד הצלמת, ותמונות שמצולמות רק לכבוד הוצאת הספרים. בורח מהכבוד, והכבוד על פרסיו, פרסומיו ואורותיו רודף אחריו, דופק על גבו ומנסה לחבק אותו חיבוק דוב. הוא מתנער ורק מציץ בגניבה מדי פעם בשעון, מחכה לחזור לתלמידים בהיכל בית המדרש. "התורה היא כל העולם שלי", הוא אומר בפשטות, "אין לי עולם אחר".

lechisha@gmail.com