אני יושבת על הספה בסלוני, כאשר השמש מתחילה לזרוח והעולם מתחיל להתעורר, ומאכילה את איתן מיכאל לקראת הטיפול שהוא עובר באסף הרופא.
אני שמה לנו במכשיר הנייד ניגונים של ראש השנה. החזן בקולו העמוק והצלול מתחיל לשיר: "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו... מי במים ומי באש..."
והדמעות מציפות את עיני.
נזכרת ברגעים הקשים, כמה שניות לאחר ההתנגשות, כאשר פקחתי את עיני מהמצב של חוסר ההכרה והתחלתי לבדוק מי חי ומי לא.
באותם רגעים הרגשתי את התפילה הזאת של ראש השנה, הרגשתי את ידו של הקב"ה המחליט מי יחיה ומי ימות, מי יפצע ואיפה, מהי דרגת הפציעה, וכמה זמן תימשך ההחלמה, האם חיינו עומדים להשתנות או נמשיך כשהיה, האם ילד מתוק וטהור יפגע בראשו והוא ומשפחתו יצטרכו לעבור ניסיון קשה, או שאחותו בת השלוש תצא ללא פגע. האם יהיו למשפחה כוחות להתמודד או שמא יפלו לעצבות.
כאשר חשבתי שאיתן מיכאל המתוק שלי כבר איננו, וגם בעלי, נשאתי תפילה לבורא העולם, בתוך הרכב המרוסק והמעוך – "רק תן לי את הכוח להתמודד עם המצב החדש, רק שלא יגידו עלי איזו מסכנה, איבדה בעל נוסף וגם ילד... אני לא אתן לזה לקרות"...
ומתוך כל המחשבות אני שומעת את שילת הקטנה צועקת לי: "אמא, תוציאי אותי מהכיסא, מה קרה לנו?"
וידעתי שעכשיו זהו רגע מכונן כיצד התאונה תשפיע על חייה של שילת. אם אתחיל לצרוח ולבכות, תהיה לה טראומה, אם אפגין שלווה ובטחון, החוויה לא תהיה מאוד טראומטית.
הוצאתי אותה מהרכב, לקחתי אותה על הידיים, עוד לא הרגשתי את הכאבים החזקים מהצלעות השבורות, ואמרתי לה כך: "שילתי, אוטו אחר פגע בנו, אל תדאגי. עוד מעט סבתא תבוא לקחת אותך לבית שלה, תשכיב אותך במיטה, תיתן לך יד ואת תלכי לישון". תיארתי לה את המקום הטוב והבטוח.
באותם רגעים נעזרתי בכלי נוסף להתמודדות בחיים – זיהוי הפער בין הרצוי למצוי.
הבנתי שהמצב קשה, שעברנו תאונה לא פשוטה. ראיתי כיצד עושים החייאה לאיתן מיכאל ושאבי בעלי מחוסר הכרה ברכב. זה המצב המצוי, אך המאוד מאוד לא רצוי. קיוויתי שיגידו לי שזה לא אמיתי, שעוד מעט הסיוט הזה ייגמר.
עכשיו אני נמצאת בתוך פער, ואני צריכה לחשוב מה לעשות בו...
הפער בעצם הוא המקום לצמיחה, לתפילה, לעשייה טובה, להתקדמות, לחשוב מחשבות.
ואז המשכתי את התפילה: "ואתה הוא מלך אל חי וקיים".
זה מה שהקב"ה בחר לנו- המצב הקשה הזה. הבחירה שלי עכשיו היא מה לעשות בפער הזה, כיצד להתמודד עם הכאב העצום.
ובחרתי להתקדם, לצמוח, להעשיר את עצמי, לגדל משפחה שמחה ומאוחדת שלא נופלת מקשיים.
ואני חוזרת לאותם רגעים בשטח התאונה. התאפסתי על עצמי, קלטתי מה מצוי, ושאת הפער אני צריכה עכשיו למלא בעשייה מועילה. אז התקשרתי לאמא שלי שתבוא מהר, לחבר טוב, למנהלת – להודיע שאני לא מגיעה מחר לעבודה, (לא חשבתי לרגע שאעזוב לתמיד) לאבא של הבן שלי שלא יביא אותו הביתה כי אנחנו בדרך לבית החולים, וכמובן לנשיאת עיניים למעלה ובקשה מה' שישמור עלי וייתן לי כוח להתמודד עם מה שאני הולכת לעבור.
ישבתי באמבולנס מקדימה, כאשר מאחור מטפלים באיתן מיכאל, מוסיפים לו חמצן, מתקשרים לעין כרם לבקש שיכינו כבר את חדר הטראומה, ואני מרגישה ממש את התפילה: "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה... ותחתוך קצבה לכל בריותיך ותכתוב את גזר דינם" הדרך מתפתלת בין ההרים, אתה מרגיש כל כך בידו של בורא העולם הצופה מלמעלה ומחליט על הכול.
ומאז התאונה אני מתמודדת כל הזמן עם הפער בין המצוי, בין המציאות לבין מה שאני רוצה שיהיה. החוכמה היא לעשות דברים חיוביים בפער הזה, ולהבין שזה מה שבורא העולם רוצה שיהיה.
לאחרונה התפרסם שיר בעל מילים חזקות מאוד, שמאוד מחזק אותנו, ובעלי היקר, עם האמונה החזקה שלו, שר אותו בקולי קולות כאשר הוא חוזר מהטיפול עם איתן מיכאל, ומאמין בו בלב שלם:
ואפילו בהסתרה, שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך – אני עומד" (ליקוטי מוהר"ן)
גם בפער שדברנו עליו "אני עומד", הקב" ה עומד, צריך לגלות אותו ואת הטוב שהוא משפיע עלינו.
שנה טובה לכולם, בשורות טובות.
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. [email protected]