למרות שהכנסת עדיין בפגרה, דיוני התקציב כבר בעיצומם. בשלב זה הם נערכים בממשלה, ובהמשך יגיעו גם למליאת הכנסת. אולם קשה להחמיץ את המלחמה הפוליטית הגדולה שמתנהלת בימים אלו סביב התקציב.
מבט חטוף יגלה כי משני העברים עומדים שני מחנות: האחד מוקדו בליכוד והשני ביש עתיד. אם בתחילת השבוע עוד היה נדמה למישהו שמדובר במחלוקת עניינית, כעת כבר ברור לכול שהיא במידה רבה פוליטית. זו מחלוקת על כוח, ובעיקר על תפיסת עמדות משופרות לקראת הבחירות הבאות.
כלי הנשק העיקרי שנמצא בידי הליכוד הוא המלכודת שלתוכה נכנס שר האוצר ויו"ר יש עתיד, יאיר לפיד. לפיד מצא את עצמו במצב שבו הוא שר האוצר, ואילו שלושת המשרדים החברתיים ועתירי התקציב - רווחה, בריאות וחינוך - נמצאים בידי מפלגתו. המבנה המאוד ייחודי של יש עתיד, כמפלגה שבה היו"ר שולט בכול והשרים חייבים להיות מתואמים איתו באופן מוחלט, העצים עוד יותר את המצב שנוצר. מנגד עומד ראש הממשלה נתניהו, שבידי מפלגתו נותרו רק שני משרדים עתירי תקציב - הביטחון והפנים. בניגוד למצב נורמלי, שבו שר האוצר מגיע ממפלגתו של ראש הממשלה, והצלחתו של האחד היא גם הצלחתו של השני, נתניהו אינו מייחל דווקא להצלחה מיוחדת של לפיד.
האינטרס של ראש הממשלה כעת הוא לשמור על יציבותה העקרונית של הכלכלה, על ידי מניעת גידול הגירעון, והגדלת תקציב הביטחון, על מנת לחזק את מפלגתו ולמנוע מצב שבו מפלגתו מואשמת בהזנחת הביטחון.
לפיד, לעומתו, חייב לדאוג גם למצבה הכללי של כלכלת ישראל, אך מנגד הוא צריך גם לסייע למשרדים החברתיים שראש הממשלה רואה את עצמו פטור מלדאוג להם. שריו, בניגוד לשרים חברתיים בעבר, מנועים מ"לעשות שריר" מול שר האוצר, בדמות התנגדות לתקציב במליאת הממשלה. את הסיטואציה הזאת נחוש נתניהו לנצל לטובתו עד הטיפה האחרונה. כדי לשפוך שמן על המדורה הוא מנצל גם את תלותו של לפיד בחוק מע"מ אפס וכורך אותו בתקציב. לכאורה באופן לגיטימי, אך בפועל על מנת לייצר עוד לחץ פוליטי בסביבתו.
הסיטואציה שנוצרה מעידה כאלף עדים על שיטת ניהול התקציב במדינת ישראל. השאלה כמה יקבלו הביטחון, הרווחה או הבריאות תלויה הרבה פחות בהעדפות עקרוניות ובסדרי עדיפויות אידיאולוגיים, והרבה יותר בקונסטלציות פוליטיות. עוצמתו הפוליטית של כל שר, מידת קרבתו לראש הממשלה או לשר האוצר, ועוד שורה של משתנים פוליטיים בעיקרם, קובעים במידה רבה את דמותו של התקציב. השיטה רחוקה מלהיות אידיאלית, והביקורת הנמתחת עליה רבה. אולם חשוב שהשיטה שתחליף אותה לא תהיה פחות דמוקרטית מהקיימת. דמוקרטיה כידוע היא שיטת ממשל גרועה מאוד, אבל החלופות גרועות ממנה. תקציב שינוהל בידי צוות מקצועי כביכול, אך מנותק ממחויבות פוליטית, עלול להתנתק הרבה יותר מרצונותיו וצרכיו של הציבור.
השכר והעונש
כלכלת ישראל עדיין צומחת, אבל מתברר שהרבה פחות. ככל שנוקפים החודשים הולכת ומתבררת העובדה העגומה שישראל נמצאת בהאטה. אולם סיבה אחת, מרכזית מאוד, למגמת ההאטה לא עלתה משום מה לכותרות במהלך כל הדיון בנושא. מעקב אחרי נתוני השכר בישראל במהלך התקופה מאז שנת 2000 מגלה כי בפועל השכר הריאלי של הישראלים נשחק. לכאורה, נתוני השכר כפי שמפרסם אותם הלמ"ס אינם תומכים בטענה זו, ומהם עולה כי השכר עלה במעט עד שנת 2007 ומאז נותר קפוא. אולם נתונים השוואתיים של ארגון המדינות המפותחות, OECD, אשר מודד את ערך השכר בדרך מעט שונה, מלמדים על שחיקה עקבית בשכר הריאלי לאורך שנים.
כדי להבין היכן הבעיה צריך להסתכל על מבנה הכלכלה הישראלית. לאורך שנים, החל מסוף שנות ה‑80, ניהלה ישראל כלכלה מעין-מרכנתיליסטית. מרכנתיליזם היא תיאוריה כלכלית שרווחה בראשית העידן החדש, לפיה עושרה של אומה נבנה על ידי מאזן סחר חיובי.
ככל שאומה מייצאת יותר מאשר מייבאת, הכלכלה שלה צומחת יותר והפרטים שבתוכה נהנים מרווחה גדולה יותר. התיאוריה הזו קרסה משתי סיבות. הראשונה היא תיאורטית: אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית', בספרו הנודע 'עושר העמים', הפריך את הטענה המרכזית של המרכנתיליזם על הבלעדיות של מאזן הסחר בצמיחתו של המשק. התיאוריה של סמית' זכתה לאישוש מעשי גם ממה שהתרחש באותן השנים ב"עולם החדש" - המושבות שהחזיקו מדינות אירופה ביבשת אמריקה.
הסיבה השנייה הייתה מעשית. הדרך ליצור מאזן סחר חיובי הייתה בעיקר באמצעות הטלת מכסי מגן שהפכו את היצוא לכדאי ואת היבוא לכדאי פחות. אך תוך זמן לא רב התברר כי מכסי מגן הם עניין בעייתי. כאשר יצואן בדים מספרד נאלץ לשלם מכס למלך אנגליה, דרש מלך ספרד מכס מיצואן התה האנגלי.
למרות קריסת התיאוריה המרכנתיליסטית, מדינות קטנות עדיין זקוקות להשתית חלק ניכר מכלכלתן על יצוא, בעיקר משום שהו נאלצות לייבא הרבה יותר יחסית למדינות גדולות. לאור זאת ניהלה ישראל לאורך כמה עשורים כלכלת יצוא, שבה מקור הצמיחה העיקרי היה מבחוץ. אולם המשבר הכלכלי בעולם המפותח, שהחל כבר לפני למעלה משש שנים, מקשה מאוד על היצוא הישראלי. מנגד, שחיקת השכר הריאלי גם בשנים בהן הייתה בישראל צמיחה חיובית משמעותית, גרמה לכך שהישראלים אינם מסוגלים לייצר צמיחה על ידי הגדלת הצריכה. הורדת הריבית אפשרה אמנם הלוואות זולות לצריכה, אולם כמות האשראי שמשק בית מסוגל ורוצה לקחת היא מוגבלת. העובדה שהצמיחה בשנים הטובות לא הביאה לעליית שכר אמיתית אצל מעמד הביניים ואצל חלק ניכר מהשכבות החלשות, מהווה כעת משקולת ממשית על היכולת של המשק הישראלי לחזור לפסים של צמיחה. רק מדיניות ממשלתית שתכוון להעלאת ההכנסה הפנויה של האזרחים תיתן מענה לבעיה זו.