כשעלה הביתה עם חשכה, ראתה אמו נורית כי הוא יחף. כאשר שאלה אותו היכן סנדליו, ענה לה בשלוות נפש ילדותית שלא מצא אותם. זה היה מוזר בעיניה. אמנם אורי תמיד אהב לחלוץ את סנדליו בזמן המשחק, אך עם זאת היה מאוד אחראי והקפיד להניחם בצד בצורה מסודרת כדי שלא יאבדו.
בניגוד לאורי, אמו התקשתה לקבל את הגזירה בשלוות נפש, מכיוון שלא היה לו מה לנעול כעת ולא התאפשר לה לקנות בעבורו סנדלים חדשים בסוף הקיץ.
היא ירדה למטה כדי לחפש את הסנדלים, גיששה מעט בחשכה והבינה שעדיף לחכות לאור יום המחרת, כדי שתצליח למוצאם.
בבוקר יום ראשון ניסתה שוב לחפשם וסרקה כל פינה אפשרית, כאשר היא מנסה להיכנס לראשו של אורי ולנחש היכן יכול היה להניחם, אך לשווא. אז נזכרה במשפט המסוגל למציאת אבדה, שכבר ראתה בזכותו ישועות: "אמר רבי בנימין: הכול בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם".
היא אמרה את המשפט והשתדלה להיפתח ולהבין מה ה' רוצה שתבין ממצב העיוורון הזמני שהיא נתונה בו. כך גם תמצא את הדרך להארת העיניים בחזרה, וממילא תמצא את האבדה.
לפתע עלה בזיכרונה מקרה שאירע לה כמה שבועות קודם לכן. באחת משבתות הקיץ, כאשר ישבה בגינה, ניגשה אליה לפתע ילדה של השכנים וסיפרה שבשבת הקודמת אורי זרק את נעליה של אחותה אל בין השיחים, ואחת מהן אבדה ולא נמצאה. נורית הצטערה מאוד לשמוע זאת והתפלאה שלא יידעו אותה על כך.
"איך אוכל לפצות אתכם?" שאלה.
"זו הייתה נעל ישנה ואין לנו צורך בה", ניסתה הילדה להרגיעה.
בכל זאת פנתה נורית לאמה.
"הכול בסדר", חייכה האם, "הנעל כבר הייתה ישנה, יש לנו נעליים אחרות ואינך חייבת לנו דבר".
מכיוון שכך, נשכח הדבר מלבה של נורית.
כאשר נזכרה בכל פרטי הסיפור, הבינה שעתה - בשבת שובה - רומזים לה כי בכל זאת עליה לתקן מה שאירע באותה שבת.
אבל איך תעשה זאת? לא היה לה מושג לגבי הנעליים שאבדו: איזו מידה? איזה צבע? כמה עלו? היא תיארה לעצמה שהשכנה שוב תסרב לקבל פיצוי כלשהו ולא תמסור לה את המידע הדרוש, ועל כן החליטה לפצות את המשפחה בדרך אחרת - לקנות להם משחק שישמח את הילדים, בעלות של נעלי ילדה ממוצעות.
באותו יום קנתה את המשחק ובשעת לילה התייצבה עמו בבית השכנים. היא התקבלה בשמחה על ידי אם המשפחה והן התיישבו בסלון לשוחח. נורית הסבירה את סיבת בואה, הניחה את המשחק על השולחן והודיעה לה שזה שלהם ובכך היא מנסה לתקן מה שהיה. השכנה ניסתה כמובן למחות בידה, אך לבסוף ניאותה לקבל את המשחק.
באותו רגע נכנסה לסלון אחת הבנות, התיישבה על ברכי אמה ופנתה לנורית: "אני יודעת איפה הסנדלים של אורי..."
שתי הנשים הביטו בה מופתעות. הרי הילדה לא הייתה שותפה לשיחתן קודם לכן, לא ידעה שנורית מחפשת את הסנדלים ולא נשאלה אם ראתה אותם. ואף אם ידעה את מקום הימצאם קודם לכן, מדוע חיכתה עד כה?!
באותו רגע, למרות שהסנדלים עדיין לא נמצאו, הבינה נורית שהיא מקבלת איתות מלמעלה שאכן עשתה את הדבר הנכון. היא לא פיללה לאיתות כה ברור ומיידי בהשתדלותה למצוא את הסנדלים שאבדו.
נורית והשכנה ביקשו להתלוות לילדה למטה כדי שתראה להן היכן הסנדלים.
ירדו שלושתן, ואי שם בחשכה הצביעה הילדה לעבר פינה נסתרת מאחורי קרשים שהועמדו הכן לקראת בניית סוכה. הן התקשו לזהות דבר מה בעלטה, אך לאחר מאמצים גילו שאכן הסנדלים מונחים שם בשקט ובשלווה, כאילו חיכו שימצאו אותם כבר, כמו במשחק מחבואים.
עכשיו הכול התחוור לנורית. אכן זהו מקום שמתאים לבנה להסתיר בו את סנדליו כדי שלא יאבדו. אך יותר מכך, הובהר לה שיש סיבה ויש מסובב לכל דבר, ששום דבר לא הולך לאיבוד במקרה ושום דבר לא חוזר לבעליו סתם כך.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il