שי ניצן
שי ניצןצילום: פלאש 90

על דוכן העדים באולמה של שופטת בית משפט השלום בכפר סבא נאווה בכור התפתל סנ"צ איציק שופן, קצין ששירת בראשית העשור כראש המפלג לחקירת פשעי מחשב. הוא לא הצליח לזכור שום חקירה שהיחידה שבראשה עמד ערכה נגד גורם שמאלני שנחשד בהסתה נגד יהודים.

הוא הסביר לבית המשפט כי הוא עומד בראש היחידה המרכזית שעוסקת בנושא ברמה הלאומית, אך יש יחידות אזוריות שקשורות לפשעי מחשב בתחומי האזור. אולי אם יבדקו שם יצליחו למצוא תיק חקירה שכזה. הוא לא זכר גם האם חקרו אי פעם ערבי שהסית ברשת נגד יהודים (ערבים הועמדו לדין מספר פעמים על הסתה לאלימות בעת הפגנות, אבל העניין הוא לא בתחום אחריותה של יחידתו של שופן) או שמאלני שהסית נגד מתנחלים.

"יהודי, ישראלי, חילוני, מאמין אדוק בקב"ה ובתורתו. נשוי לאמנית מוכשרת ומצליחה, ואב לילד מדהים כבן שנה", כך כתב אורי ברעם בכרטיס הביקור שלו באתרו של העיתונאי יואב יצחק, שם פרסם ברעם במהלך שנת 2010 שורה של מאמרים בעלי אופי ימני מובהק. בסופה של אותה שנה פשטה היחידה של סנ"צ שופן, מגובה ביחידות נוספות, על ביתו של ברעם ברעננה. הוא נחקר וישב במעצר במשך חודשים ארוכים. ברעם לקח את הפובליציסטיקה שלו צעד אחד מתוחכם מדי. הוא ביקש למחות נגד אוזלה ידה של הפרקליטות על הסתות חמורות חוזרות ונשנות נגד הימין, ויצר שני סרטונים. האחד קרא להרוג פעילי ימין. השני קרא להרוג את האיש שאחראי באופן ישיר לאכיפה הסלקטיבית בנושא חופש הביטוי, מי שהיה אז המשנה לפרקליט המדינה, פרקליט המדינה בהווה, שי ניצן.

הניסוי הצליח מעל למשוער. הפרקליטות האשימה אותו בהסתה לאלימות נגד ניצן, ואת סרטון ההסתה נגד אנשי הימין פטרה כניסיון של ברעם לנקות ממנו את החשד ביצירת סרטון ההסתה האמיתי, כלומר זה שמסית מימין. ברעם ניסה להסביר לחוקריו של שופן שמדובר בפעולת מחאה, והציג להם את סרטוני ההסתה נגד הימין שנגד יוצריהם לא נעשה דבר. זה לא עזר לו, וגם לא הזיק להם. בבית המשפט לא הצליח סנ"צ שופן להסביר מדוע לא נפתחה חקירה נגד יוצרי הסרטונים שעליהם הצביע ברעם. התירוץ היה עלוב אפילו ביחס למקובל במשטרת ישראל: הוא יכול להתייחס לדברים שנעשו, לא לדברים שלא נעשו.

השופטת בכור הרשיעה השבוע את ברעם בהסתה לאלימות. אחרי הכול, זה היה הדבר שעשה ברעם, גם אם כיוון למטרות אחרות. אבל עו"ד עדי קידר, שנשלח להגן על ברעם מטעם ארגון 'חננו', הצליח באותה הזדמנות להשיג גם הרשעה לתביעה הכללית, ובמיוחד לניצן שהיה במשך שנים אחראי על נושא האכיפה נגד ההסתה.

"מהראיות שהובאו על ידי הנאשם", כתבה השופטת בכור, "לא ברור מדוע הסתפק שי ניצן בהתנצלותו של סולן להקה (שקרא לערוף את ראשו של שר הביטחון ולהוציא להורג חיילי צה"ל - י"ש) ולא בהתנצלותו המיידית של הנאשם בפני חוקריו? כיצד ניתן לקבוע שאין אפשרות ממשית למעשי אלימות מקריאות להרג חיילים? כיצד אף לא נפתחה חקירה פלילית כנגד אנשי שמאל הקוראים לסירוס מתנחלים (לצד ציור עם מספריים נוטפי דם)? מדוע רק נשלח מכתב אזהרה למפגינה הקוראת למוות ליהודים?". השופטת קבעה כי בכל הנוגע להסתה משמאל, ההגנה הצליחה להוכיח כי פרקליטות המדינה פועלת באופן שנראה אוטומטי: היא קוברת כל תלונה בטענה הכללית שאין סכנה שהקריאה להסתה אכן תתממש בפועל.

השופטת בכור לא בררה במילים והאשימה את ניצן ב"הפליה פסולה כנגד המחזיקים בדעה מנוגדת (פוליטית, אידיאולוגית) - וזאת כתוצאה מהתנהגות שערורייתית של הרשות הפוגעת בעקרונות של צדק והגינות משפטית". היא גם הוסיפה כי "לא ניתן להתעלם מהעובדה כי תשובה ומענה למגישי התלונות אליו על ידי שי ניצן ניתנו בדרך כלל כעבור חודשים", תלונות מימין כמובן. השבוע, למשל, קיבל הפורום המשפטי למען ארץ ישראל תשובה מהמשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים יהודה שפר, שהתייחס לתלונה של עו"ד יוסי פוקס העומד בראש הפורום על עבירת המרדה שביצע לטענתו העיתונאי גדעון לוי. לא ההסתה של לוי כלפי טייסי חיל האוויר ב'צוק איתן', אלא קריאה להחרמה כלכלית של ישראל. הזמן שלקח לשפר להתייחס למכתבו של פוקס הוא שנה וחודש בדיוק. שפר הודיע כמובן על גניזת התלונה.

השיקולים של ניצן

השופטת בכור הכריעה קרב ארוך שמנהלים פעילי הימין בניסיון להציף את ההפליה שנוהגת בהם הפרקליטות, ובמיוחד ניצן, שבחסות ממשלתם של נתניהו, יעלון ובנט עומד היום בראשה. את הקרב הזה הובילה ח"כ אורית סטרוק במשך שנים בכנסת, ופרקליטים לא מעטים, מטעם 'חננו' או מטעם הסנגוריה הציבורית, לחמו בו בבתי המשפט. בקרב הזה הקריבה הפרקליטות לא מעט תיקים שפתחה נגד פעילי ימין. שיקוליו של ניצן בהגשת כתבי אישום נגד המתיישבים היהודים ביו"ש הפכו לאחד מסודותיה הכמוסים של הפרקליטות ולנשק אסטרטגי בידי סנגורים. לא מעט כתבי אישום בוטלו, או למצער הסתיימו בהסדרי טיעון נוחים מאוד, בשל סירובה של פרקליטות המדינה לחשוף בבתי המשפט את קו המחשבה המנחה את ניצן.

מי שניסה בכל זאת להגיע לחקר האמת היה השופט דב פולוק מבית משפט השלום בירושלים. הוא ניסה לחייב את ניצן להגיע ולהעיד בבית המשפט על השיקולים שהנחו אותו להגיש כתב אישום נגד תושבת חברון. בתגובה הגיש פרקליט המדינה דאז משה לדור תלונה נגד השופט לנציב קבילות על שופטים. טענתו הייתה כי התובע בתיק שמע במהלך הדיון התבטאות של השופט נגד ניצן. הסנגורים שנכחו באולם לא הצליחו לשמוע את ההתבטאות. פולוק ענה לנציב כי הפרקליטות מנסה להלך עליו אימים כדי לשנות את החלטתו. יחד עם המקל שהונף על השופט, הוגש לסנגורה של האישה הגזר. מפרקליטות מחוז ירושלים (שלא טיפלה בתיק שהוגש בידי מחלקת התביעות של מחוז ש"י במשטרה) התקשרו אל הסנגור והציעו לו לחזור בו מהבקשה לזמן את ניצן לעדות. בתמורה הבטיחו לו שהמדינה תסכים בבית המשפט כי השופט יקבע את ממצאיו לגבי שיקול דעתו של ניצן אך ורק על פי ראיות ההגנה, כאשר ניצן מוותר מראש על תגובתו לאותן ראיות. זו הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. הסנגור נענה והוריד את הזמנתו של ניצן מהפרק. אחרי מספר חודשים התברר לפרקליטות כי סנגורה של האישה מעלה בכל זאת את הדרישה לאלץ את ניצן להגיע לבית המשפט ולהגן על התנהלותו. או אז הוגשה בקשה לשופט, ולאחר מכן לבית המשפט העליון, לפסול אותו מלשבת בדין. אמנם אי אפשר להגיש לפתע פתאום בקשה לפסילת שופט על סמך אמירות שלכאורה נאמרו לפני חודשים רבים, אך לפרקליטות נמצאה לפתע תובעת זוטרה ממחוז ש"י שבתצהיר שהגישה לבית המשפט העליון טענה כי השופט פולוק התבטא גם באוזניה נגד ניצן. התרגיל הצליח. המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, פסל בצעד נדיר את השופט פולוק מלהמשיך ולדון בתיק.

מדוברות משרד המשפטים נמסר בתגובה: "החלטות בדבר פתיחה בחקירה והעמדה לדין בעבירות הנושקות לחופש הביטוי, ניתנות באופן ענייני וללא תלות בזהות הנאשם ומוצאו. מאות ההחלטות שהתקבלו במהלך השנים לחקור, להעמיד לדין או לגנוז תלונות בתחום זה, ובהן ארבע ההחלטות שצוינו בהכרעת הדין, התבססו על הראיות שעמדו בפני התביעה ועל המדיניות המצמצמת באכיפת עבירות מסוג זה. בשנים האחרונות ניתנו מספר החלטות של בתי משפט, חלקן במחוזי, שדחו טענות דומות לאכיפה בררנית, וזאת לאחר שהשופטים בחנו ביסודיות עשרות החלטות שקיבלה התביעה. בתי המשפט ציינו את הזהירות הרבה בה התביעה בוחנת תיקים אלו, את האבחנות המוצדקות שביסוד ההחלטות וכן את שיקול הדעת המופעל".

הייצוגית של 'קולך'

משמעותה של התביעה הייצוגית שאישרה השבוע שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים גילה כנפי-שטייניץ אינה בעיה של רדיו 'קול ברמה', אלא איום על האורתודוקסיה היהודית כולה. נגד תחנות הרדיו החרדיות מנהלות הרשויות כבר שנים אחדות מאבק, לאחר שהראשונות החליטו למנוע מנשים לשדר ולהישמע בהן. הצוות המיוחד במשרד המשפטים העוסק בהדרת נשים נדרש לעניין, והרשות השנייה אילצה את מנהלי התחנה לשנות את מדיניותה בשנה האחרונה. כעת גם נשים עולות לשידור ואפילו משדרות.

אלא שארגון 'קולך' לקח את העניין צעד אחד קדימה והגיש נגד התחנה תביעה ייצוגית בשם המאזינות החרדיות שנפגעו ממדיניותה. הן אמנם לא הצליחו להביא אחת כזו לבית המשפט, אבל הצליחו לשכנע את השופטת שהדבר נובע מחששן של הנשים החרדיות מפני התגובה הציבורית למעשה שכזה. בשם הנשים החרדיות הן תובעות את התחנה על "אפליה פסולה המנוגדת לחוק וכן הפרה של זכויות יסוד, לרבות הזכות לשוויון ולחופש ביטוי, ואף פגיעה בכבודן וברגשותיהן של נשים המאזינות לתחנה". עוד נטען כי שידורי רדיו ללא נשים פוגעים באוטונומיה של הפרט. רק בהליך הזה, אישור הבקשה, נדרשה התחנה לשלם ל'קולך' הוצאות משפט של 50 אלף שקלים. אם התביעה הייצוגית תצלח, קשה לראות איך ארגונים פמיניסטיים לא ימשיכו הלאה אל מוסדות דתיים וחרדיים נוספים.