רוח לילה עדינה, ניצני סתיו מעבירים צינה דקה בגוף, הרחובות הצרים הומי אדם. זה היה יכול להיות רקע מתבקש לסיור סליחות ירושלמי או ליל התעוררות בצפת העתיקה, אבל עכשיו תוסיפו לאווירה ג'אז חם מהפאב הסמוך, פרסומת ענק פרובוקטיבית מרוחה על הקניון ממול וריח הים שנמצא שני רחובות מכאן. שלהי אלול בלב תל אביב.
כאן, בדיוק בטבור מתחם שינקין, ניצבת דלת שמאחוריה מחכה תל אביב אחרת. אותה תל אביב, וכל כך אחרת. "ברנר 5", מעידה קריינית ה‑waze, הגעת למקום. 'המקום'.
באנטיתיזה מופלאה, דלת אחת חוצצת בין עולמות. התחושה הראשונה שעולה עם הכניסה למקום היא ביתיות. חלל גדול ומואר, מעוצב בקפידה עד הפרטים הקטנים ומשובץ בפינות סלוניות, מערכות ישיבה המאפשרות פרטיות ולצדן ספריית קיר גדולה, מזמינה כל דורש.
קפה, חיבוק וגעגוע
יום שלישי, ערב של תוכנית ההעמקה. בחלל הגדול מפוזרות קבוצות חברותא - מנחה ואיתו שניים עד ארבעה לומדים, חלקם משתקעים בנחת בכורסאות וחלקם יושבים מוטים קדימה, שלא להחמיץ מילה. על הבמה הגדולה יושבת אחת מקבוצות הלומדות. המנחה בהיריון מתקדם, לבושה רחוק מלבושן של הלומדות איתה, ובכל זאת הפער אינו צורם. אולי זאת תל אביב שנותנת מקום לכל אחד באשר הוא, הטרוגנית כזו וצבעונית, ואולי זו ההרמוניה שנוצרת כאן בין הכריות המרופדות והלב.
במבט חפוז זה נראה כמו שיחות חברים, רק כשעוברים קרוב יותר בין החברותות שומעים מילים כמו "האדמו"ר מפיאסצנה", "המלך בשדה", ועוד כמה ביטויים מסוגיות במהר"ל שמעידות על שיחות אחרות לגמרי. למעשה, אני עומדת בפתח בית מדרש תוסס בלימוד חי.
במקביל מתקיימות קבוצות לימוד מונחה, כאשר ההבדל הוא בכמות המשתתפים לעומת היחס האישי בחברותות. אחרי ההפסקה יתחלפו הלומדים בקבוצות הלימוד והחברותות. כל אחד עובר לימוד אישי וקבוצתי. בתוכנית הההעמקה הקבוצות הן קבועות, ואף על פי שזהו רק המפגש השלישי בסמסטר הנוכחי, כבר ניכרים הקשרים הפנימיים. בחדר לימוד אחד יושבת רעות דורפמן, וסביב השולחן המרובע הגדול נאספות צעירות שחזרו מההפסקה עם הקפה והעוגייה, כמה חיבוקים וגעגוע. "מי רוצה לסכם מה שלמדנו בשבוע שעבר?" רעות פותחת בחיוך. עומק הדיבורים המתגלגלים סביב השולחן מפליא. ככה זה כשסטייליסטית ורופאה תל אביביות יושבות עם הרב קוק לחברותא.
מחדר הסדנאות המקביל עולה שירה קצובה. "מישהו מתחתן?" הלומדות מהמרות, "זה נשמע כמו 'חסקה'", טוענת אחרת. רק כשרעות המנחה מזהה שזה השיר "המלך בשדה" הן צוחקות. בחדר המזמר יושבים אריאל דורפמן וסביבו קבוצת לומדים. הם מתעתעים בי. רובם נראים העתק מדויק של הסטריאוטיפ התל אביבי - מדגמנים את מיטב המותגים, תסרוקות מעוצבות ומשקפיים אופנתיים. אצל אחד מהם מציצה כיפה קטנה, כמעט נסתרת, לא ברור אם היא תמידית שם או שהונחה לכבוד הלימוד. כמה שהם מתעתעים, עם כל העטיפה המנצנצת שלהם, הם שוקעים באורות התשובה, השתלשלות המשנה ומהות הרצון הפנימי. מישהו מציע פירוש משלו, ואחד מקשה עם מדרש סותר. "אבל הם כל כך לא נראים--" עולה בי המחשבה. ואולי זו כל תמציתו של 'המקום' - הרבה דברים לא נראים. הם מתרחשים עמוק פנימה, תת-קרקעית.
המתחם המרשים נחנך לפני כשש שנים, כשהמושכים בחוטים הם נֹעם קליין המנכ"ל, והצוות החינוכי באחריות רעות דורפמן. בעלה של רעות, אריאל, מנצח על אחת התוכניות לצדה. איתם שותפים צוות ארגוני, בנות שירות לאומי ואחראיות משמרת שנוכחות במקום מדי ערב ומכירות את הלומדים אישית. בהפסקה אני מצליחה לדוג את דורפמן שמסתובב בין הלומדים. "בהתחלה", הוא משחזר, "היו לא מעט שהרימו גבה - למה אתם צריכים מתחם כזה גדול? אבל כבר אז כיוונו להיות גדולים. רצינו להפוך למקום מרכזי, לא רצינו להתחיל בקטן ולעצור בקטן. כבר מההתחלה חלמנו בגדול".
החלומות אכן גדולים, וגם המציאות. "בשנה האחרונה סיימו לימוד שנתי קבוע מחזור של 500 בוגרים, וזה מלבד אלפי לומדים מזדמנים או כאלו שלמדו פחות מחצי שנה", מספק נעם קליין המנכ"ל את הנתונים. היום אפשר כבר להגיד "צר לי המקום", והמתחם על אולם ההופעות, ארבעת חדרי הלימוד והסדנאות שבו - כבר קטן למספר הלומדים ההולך וגדל. בימים אלו שוקדים במקום על שיפוץ והרחבת הקומה העליונה לתוספת חדרי לימוד ויציע עליון לאולם ההופעות. "בינתיים אנחנו שוכרים חדרים במתחם צמוד בבניין עם כניסה אחרת". כך אני מבינה שיש הערב עוד ארבעה שיעורים נוספים מאחורי הקיר.
עידן, מהנדס בן 30, בחור מהוקצע שנראה כאילו נלקח הישר מקטלוג אופנה, מגלה בדיבורו אדם כן ועמוק. החיבור שלו ל'המקום' עבר במסלול שהתחיל בצבא. "גדלתי בכפר סבא, כאתיאיסט. בצבא היו איתי כמה בייני"שים דתיים והיינו מתווכחים. ליל שישי אחד, אחרי דיון ארוך, הם הזמינו אותי לתפילה, אז באתי. הסתבר שהיו שם ניגונים של קרליבך, ולמרות שכנראה שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותם - הרגשתי שאני מכיר אותם כל החיים". הוא לא המשיך לחפש מאז, אבל כשבהמשך לימודיו עבר לבאר שבע, התחיל לשאול איפה אפשר למצוא קרליבך, רק בשביל לשמוע שוב. כך הגיע ל'בית קרוב' בבירת הנגב. "באיזשהו שלב אמרתי לעצמי - אתה אוהב לשיר, זה נחמד, אבל בוא תיכנס פנימה". בבית קרוב פגש עידן ברב יונתן נמדר ודבק בו. "כשהגעתי לתל אביב שמעתי שהרב יונתן מלמד גם פה, ומאז אני כאן". עידן מגיע כדי להעמיק את הידע שלו ואת הרגש כלפי המקום היהודי שבו, להגדרתו. "זה מקום מדויק למי שלא דתי, מקבלים כאן באהבה ובשמחה כל אחד. גם העובדה שהמקום אסתטית נראה טוב ומרגיש נעים, ואין הפרדה כפייתית שמרתיעה. כלומר יש שיעורים שהם בנפרד לנשים וגברים", הוא מתקן, "אבל זה לא באווירה של גדרות שמלחיצות".
הלימוד מיתרגם אצלך גם לפרטים מעשיים ביומיום?
"היה לי לימוד אישי עם הרב יונתן, הוא שאל אותי מה אני רוצה ללמוד. האמת שלא הבנתי מה העניין הזה של התפילה והברכות, רציתי שיסביר לי. באותה תקופה לא עבדתי, ככה שהיה לי הרבה זמן לזה. נפגשנו כמה פעמים בשבוע, ובזכות המפגשים האלה יש לי סדר בוקר אחר, זה משפיע גם על הפרטים הקטנים". הוא לא מודד באינצ'ים, אבל הוא מאמין שכל לימוד בסוף מקרין על היומיום.
'המקום' בשביל עידן זה גם מעגל חברים. "כיף לפגוש קרוב לבית בתוך הלו"ז הצפוף אנשים ששותפים לחתירה הזו פנימה, אל הסיפור שלנו. במלחמה הייתי חודש בצו שמונה בעוטף עזה. לא היה לנו אוכל חם ולא היה טבח, חיינו רק על חומרי גלם. אבל בשבת רצינו שיהיה אוכל נורמלי. במקרה התקשרה אליי בת-אל מ'המקום' לגבי תוכנית הלימוד לשנה זו, וידעתי שאיכשהו כל הדתיים קשורים ביניהם, אז ניסיתי, אולי יצמח לנו אוכל לשבת. היא התקשרה לעוד מישהי מהצוות שהתנדבה למען חיילים במלחמה, ותוך עשר דקות ארגנו לנו אוכל חם ופינוקים לשבת".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"מקווה כבר להיות נשוי, עם ילדים, עבודה מסודרת". כשהוא מזכיר נישואין הוא קצת מתהרהר. "לפני חודשיים נפרדתי מהחברה האחרונה שלי", הוא משתף, "אחרי הרבה זמן הבנתי שאני מחפש מישהי כמוני, ששואפת לחתונה יהודית, לבית עם אור וטהרה, זוגיות שמחה והרבה השקעה בילדים".
הוא לא מסתיר את התהליך שהוא עובר, ומשתף בו גם חברים מבחוץ וגם את המשפחה. "יש כאן גם אנשים שלא יכולים לשתף חברים ומשפחה מבחוץ, ואילולא החברים ב'המקום' - לא היה להם עם מי לחלוק את כל מה שקורה בפנים".
לפגוש דתיים בלי מחיצות
אריאל (40) ורעות (30) דורפמן הגיעו לתל אביב הישר מבית המדרש של ישיבת בית אל. הם חוגגים כבר עשור בכרך התל אביבי, במשימה משפחתית. הילדים שותפים מלאים וחווים הול - לטוב ולמוטב. המישור הטכני לא תמיד קל, אבל דווקא במישור הרוחני הם לא חוששים לילדים. "אולי כי לצערי משהו בי קהה", מתוודה רעות, "אבל אני לא מפחדת מה יקרה לילד שלי כשהוא ייצא לרחוב לקנות משהו במכולת, כמו שאני מפחדת ממה שהוא יכול לפגוש באינטרנט".
גם נעם קליין, המנכ"ל, גר באזור שרחוק מקהילה דתית כלשהי. "אנחנו שתי משפחות על שני בתי כנסת, וזו ממש בעיה עם זריקת הסוכריות. בבר מצוות השכונתיות רק הילדים שלי צריכים להתמודד עם כולן, ואחר כך רופא השיניים", הוא מחייך.
הצוות החינוכי מונה כארבעים מנחים ומרצים שנבחרים בפינצטה. "זה מורכב, ההנחיה דורשת הרבה ידע, הרבה חום ופתיחות, יכולת הבעה גבוהה, ובעיקר להיות אנשים חיים – בתל אביב עוצמות החיים מאוד משמעותיות", מדגישה רעות. מסתבר שהקבלה היא דו-סטרית. "גם התהליך שהצוות כאן עובר הוא גדול - ההיחשפות לעומק החיפוש, החתירה לאמת. זה מרגש. אני מרגישה שאני לא מגיעה לדרגה שלהם בכלל".
לצוות המייסד היה ברור שאת בית המדרש הלא שגרתי הזה צריך למקם בלב הבוהמה. "אנחנו יושבים בלב שלושת הרחובות הכי משמעותיים בישראל". הכוונה היא למשולש אלנבי-שינקין-קינג ג'ורג'. "ברדיוס של עשר דקות הליכה נמצאים סביבנו כל מקומות המפתח המשפיעים בחברה הישראלית - גלי צה"ל, מעריב, הבימה, ידיעות אחרונות, צוותא, הבורסה, הקאמרי, חברות הביטוח, הנהלות הבנקים, ועוד כמה נחשבים. כל תהליך שמשפיע על החברה הישראלית מתחיל כאן. ואם פה מתעצבת התרבות הישראלית - היה לנו ברור שפה צריך להיות".
הכותרת של 'המקום' היא 'מרכז תרבות ורוח'. "זה המקום הראשון שבו יכולתי להיפגש עם היהדות בלי להיבהל", מספרת יהב (27), סטודנטית בסמינר הקיבוצים שלומדת ב'המקום' שנה שנייה. "זכיתי לגלות שזה שונה מאוד מכל מה שחשבתי על הדתיים, ושיש פנים אחרות למציאות. שונה מכל מה שהתקשורת מציגה, או ממה שנוח לאנשים לראות". זו גם הסיבה המרכזית שהמקום אינו מוכר בציבור הדתי. "אנחנו מייעדים אותו במוצהר לציבור הכללי שעדיין לא נפגש עם יהדות", מדגישים בצוות. המטרה הייתה שמי שמגיע ירגיש בבית ולא כמיעוט, דבר שמונע שאילת שאלות, פתיחות אמיתית ונינוחות. עם ייסוד המקום ומיקוד הכיוון, יעץ אביתר בנאי – שאף לימד ב'המקום' כארבע שנים - להיות זהירים. מסתבר שקיים פחד עמוק מעולם היהדות שגורם להירתעות מיידית. הכיוון שעליו הוחלט הוא להוות מקום שמאפשר להכיר את היהדות בצורה בלתי אמצעית. לפני הכול - פשוט להסיר את החסמים והסטיגמות, לאפשר עיכול איטי.
"רוב הציבור מכיר את היהדות דרך נציגיה שמופיעים בתקשורת, ולצערנו מה שטוב ויפה לא מעניין, ומה שמביא רייטינג הם הסיפורים השליליים. הדת מצטיירת כמשהו מיושן ואנטי-כל-דבר-נאור ודמוקרטי", מציין דורפמן. "עוד לפני זה", טוען קליין, "כשבבית הספר הממלכתי לומדים תנ"ך - לומדים אותו עם הרבה ביקורת המקרא ומתוך גישה למה זה לא רלוונטי לנו. אז גם אם כבר לומדים יהדות, בעיקר לומדים מה הבעיות בה. אנחנו רוצים לתת למי שמגיע חוויה חיובית ונעימה, מפגש חדש עם המקורות והשורשים שלנו. הרבה מהלומדים אומרים שזו הפעם הראשונה שהם נפגשו באמת עם היהדות". קליין מאמין שבעצם המפגש, כבר 50 אחוז קורה, עוד לפני שפותחים את הפה. "וגם הפוך", מוסיף דורפמן, "כשהגענו לתל אביב הרבה סטיגמות שהיו לנו על חילונים נשברו. מגלים הרבה הפתעות. אז נכון שעצם המפגש הוא אדיר, אבל אנחנו רוצים הרבה מעבר למפגש - אנחנו מבקשים לאפשר להעמיק בזהות היהודית, לאפשר צמיחה רוחנית, להכיר את הנשמה".
הפרסומים וההשקעה בשיווק נערכים בערוצים החילוניים - מודפסים ווירטואליים כאחד. "אבל מה שבאמת הביא אותי היה ידיד שלי שלמד כאן", מספרת עינב (30), שלומדת בתוכנית ההעמקה. מסתבר שזו השיטה המוצלחת מכול. דרך "חבר מביא חבר" מספר הלומדים מטפס בכל שנה בקצב מרשים. "אם בשנה שעברה סיימו את תוכנית הסטודנטים כ‑200 לומדים, השנה עוד לפני שפתחנו את הרישום כבר חיכו לנו 400 שמות בהמתנה שהגיעו דרך חברים", מספר נדב רוטנברג, המנהל הארגוני.
החתך המרכזי של הלומדים הוא צעירים בגילאי ה‑30, רובם המוחלט אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים, אמנים ואף זוגות צעירים. "הלומדים כאן הם אנשים מאוד עמוקים. הרמה האישית, המוסרית והאינטליגנטית מאוד גבוהה, וזה מחייב אותנו", מספרים הדורפמנים, "הצוות המלמד צריך לבוא עם הרבה ענווה".
עינב, שעוסקת בייעוץ מס והנהלת חשבונות, מגיעה לכאן "כדי לעצור הכול ולעשות משהו לעצמי". מכל מרצה היא מקבלת משהו אחר, ונהנית למצוא את החיבור ביניהם, "התכנים מהשיעורים מתחברים פתאום". היא לומדת לא מעט גם מהמפגש בין הלומדים. "תמיד אחרי הלימוד אנשים נשארים לשבת ולדבר על מה שהם מרגישים ומה הם חושבים על מה שלמדנו. הלימוד זה לא רק פאן - כשלמדנו סדנה בחוכמת הנפש היינו מקבלים גם שיעורי בית, היינו צריכים לקרוא ולהתכונן לשבוע הבא. כל כך נהניתי מזה, שהייתי משתפת את בן הזוג שלי וחברים. המקום מחבר אותי לצד הרוחני שלי".
תוכנית הסטודנטים מאפשרת לסטודנטים לקבל מלגה בעבור יום הלימוד, שכמה מהמרואיינים מגדירים אותו כתחנת הדלק שלהם במשך השבוע. "אני מחכה ליום שלישי כמו אוויר לנשימה", מעידה יהב, "להיות מי שאתה, מתוך הטירוף של חיי הרווקות התל אביביים, ממסיבה ללימודים לפאב, לעבודה ועוד יציאה, זה מה שמאפס אותי. זכיתי להכיר פה אנשים מדהימים עם נשמה ענקית, קורנים, מוארים, הצוות נבחר ממש בקפידה. מדהים שקיים מקום כזה באמצע תל אביב. בתוך המציאות האינטנסיבית והאפורה של תל אביב, אלו רגעים של אור ואושר. פרחתי פה, רק מהעיניים הטובות של האנשים שמקבלים אותך כמו שאתה. בשבילי זה בית".
מה את לוקחת איתך לדרך?
"שיש הרבה ערכים לעם היהודי. לא סתם אנחנו כאן, יש לנו משמעות מאוד גדולה, ויש לנו אמירה משמעותית להעביר גם הלאה לדורות הבאים, זה יתבטא באיך שאחנך את הילדים שלי. מה שאני סופגת כאן אני מביאה גם לכיתת הלימוד שלי בסמינר הקיבוצים, אנשים רוצים לשמוע".
אין סטודנטים שנמצאים פה רק בשביל המלגה?
"לא", יהב צוחקת, "מי שבא לפה רק בשביל הכסף עזב מאוד מהר. להפך - הסטודנטים מגיעים מעצמם לעוד אירועים וסופי שבוע".
מנהל ופסיכולוגית עושים שיעורי בית
כל שאר הלומדים משקיעים בלימוד. הכניסה למקום כרוכה בהרשמה ובתשלום. "זה חלק מהגישה", מהנהנים בצוות, "מה שבחינם - מעריכים אותו בהתאם. מה שמשקיעים בשבילו - יוצר כבוד. הטענה היא שאם אנשים משלמים סכום לא קטן לחוג פילאטיס, מן הראוי ליצור את אותו ערך והשקעה גם כלפי לימוד תורני. בכל מקרה, הסכומים המדוברים הם אכן סמליים, לכסות את הקפה והעוגיות. ומי שבאמת אין לו – יש בשבילו מדי פעם שיעורים פתוחים ללא תשלום, שכל אחד יוכל ללמוד".
הצוות חינוכי עובד קשה כדי לבחור את התכנים. "אנחנו לא מפחדים לגעת בנושאים עמוקים, אנשים צמאים לזה". אילולא ראיתי במו עיניי את הקבוצה שהסתופפה סביב הרב וישליצקי מול דף מקורות צפוף אותיות - הייתי מתקשה להאמין שהחבורה הזו תרצה לשבת מול סוגיות באמונת הדור ומקורות מהגמרא.
אחד הנושאים הכי חמים בלו"ז השבועי הוא לימודי ימימה. "מדובר בקבוצה רצינית שנפגשת במשך שנתיים לעבודת המידות מתמשכת ומאתגרת. יש לפחות ארבע קבוצות כאהו - קבוצות של נשים וגברים, קבוצות מתקדמים ומתחילים. אנשים מרגישים שהלימוד הזה מקדם אותם, מאפשר להם לצמוח לאנשים טובים יותר. אנשים יושבים ועושים שיעורי בית, כותבים במחברת תרגילים בהתמודדות עם הכעס ועם הקנאה. יושב כאן מנהל חברה בכיר לצד עורך דין, גננת ופסיכולוגית - ועסוקים בעבודת המידות. אני חושב שה' מאוד שמח בזה, בעצם זו עבודת המידות שהיא חלק נכבד בעבודת ה'. זה לא סתם טרנד", אומר דורפמן.
אחד הנושאים הפופולריים ביותר הוא זוגיות. "זה משהו שבוער כאן. היתרון העצום של תל אביב הוא החופש והמרחב, אבל איתם מגיעה גם הבדידות. הצעירים רחוקים מהבית, בלי אנשים קרובים. יש הרבה מסכות, וקשה ליצור איתן חיבור אמיתי. גם הקשרים שנוצרים הם זמניים מאוד ומתחלפים. פתאום בסדנה פוגשים הגדרות אחרות לגמרי למשפחה, זוגיות ואהבה. מערכות יחסים שמתבססות על נתינה, אמון ושיתוף ולא רק על אינטרסים". וכך, כשנפתחה במקום תוכנית היכרות לזוגות לאור היהדות - נהרו לערב 200 משתתפים.
נשמע שהדרך נפתחת ללומד. הוא מקבל סדנת טעימות מעולם הרוח היהודי, נפתח לו חלון ראווה חדש, ומכאן מה?
"אנחנו על גבול עדין", מאשרים בצוות, "וזו גם הייחודיות פה. אנחנו לא בגישה של מפגשי היכרות דתיים-חילונים. המפגש יקרה ממילא, אבל הוא לא מרכז העניין. המוקד הוא היכרות עם עומק התורה. זה גם שונה ממרכזי לימוד למיניהם שמזלזלים בעולם ההלכה ובוחרים להתייחס לחלקים מסוימים בלבד מאוצרות הרוח של עם ישראל. בחרנו להביא ללומדים את עומק המקורות שלנו, המרצים והמנחים משדרים הרבה יראת שמיים וכבוד לעולם המצוות המעשי. הלומדים כאן הם חכמים ואינטליגנטיים. פרשנו לפניהם הכול על השולחן ומכאן זו הבחירה שלהם. הם ילדים גדולים ובעלי בחירה חופשית. להפך, אנחנו מאמינים שכשאדם בוחר בעצמו להיכנס לעומק התהליך - זו בחירה אמיתית יותר. כל אחד לוקח מהלימוד מה שנכון לו במשבצת הזו, לא קופצים מדרגות".
"הרבה עובר גם בחוויה", מוסיפה רעות, "מי שמשתתף בשבת או באירועי החגים - טועם משהו אחר גם דרך החושים, כאן אין זיופים". לשבת כזו מגיעים בממוצע 75‑80 משתתפים. "בחגים, כמו קריאת מגילה בפורים, ליל שבועות, חנוכה ותשעה באב - אין מקום להכניס סיכה. אבל תפילת יום כיפור - זה השיא", מחייך דורפמן, "שיא רוחני. עוצמות רוחניות כמו שיש כאן בתפילת יום כיפור אי אפשר עוד למצוא". אולי זו הבראשיתיות שיש לחלק גדול מהמתפללים, מנסה רעות למנות את הסיבות, ואולי כי התפילה מקבלת עיניים חדשות, לומדות.
מעבר לשיעורים וסדנאות, 'המקום' מרבה לארח הופעות של אמנים מהשורה הראשונה, בעיקר כאלו שיכולים לגעת בכל הקצוות ולאסוף אותם לבמה אחת, כמו הבנאים, יונתן רזאל, ועוד. נישה מיוחדת של אירועים היא מפגש בין שתי דמויות שמביאות מגוון לבמה. "זוגות כמו הרב דב זינגר וקובי אוז שלמדו ביחד מעשיות של ר' נחמן - זה מוציא מכל אחד מהם צדדים חדשים". בנוסף לכך יש גם נסיעות החוצה לסופי שבוע ושבתות, סיורי סליחות ועוד.
המקום מושקע, הצוות גדול, השכירות לא קטנה, פעילות יומיומית. איך שורדים כלכלית?
"יש לנו כמה תורמים גדולים, אבל הרוב המכריע הוא הרבה תרומות קטנות שנאספות למנוע שמאפשר לנו קיום", הם אומרים בכנות, "אנשים פשוטים כמוני וכמוך ששומעים על הפעילות ורוצים להיות חלק".
תורה יפה בכלים יפים
הרב מנחם קלכהיים, אחראי תחום ייעוץ ב'המקום' ומופקד על התכנים, רואה בכך משימה של כולנו. "שש שנים אנחנו צופים בשקט בהתעוררות המתרחשת. אירועי הקיץ האחרון הציפו על פני השטח ובתקשורת תהליכי עומק שאנחנו מזהים בחברה הישראלית כבר מספר שנים. כל עם ישראל הרגיש את הרוח הזו, את הרוח הגדולה שנשבה בגלוי בין כל שדרות העם. עם ישראל עובר בירור וצמיחה. אנחנו שמחים להיות חלק מזה, ומאמינים שכולם רוצים להיות שותפים ולקדם את עם ישראל, להשקיע בזה כוח, מחשבה, משאבים ואנרגיות".
אז מה הבשורה של המקום?
"בכמה מישורים", התשובה מבטאת חשיבה רבת שנים, "אנחנו מכוונים להמוניות שמגיעה דרך יחס אישי, קהל היעד שהוא חילונים בלבד. יחד עם זה אין התפשרות על התוכן - הרצינות ועומק הלימוד, ואיתם המקצועיות וההקפדה על המעטפת". מבחינתם העיצוב וההום סטיילינג, עד הגרפיקה ואתר האינטרנט המושקע, הם לא גימיק כדי למשוך את הקהל התל אביבי. "אנחנו אחרי התפיסה הגלותית שאומרת שככל שהספסלים בישיבה מוזנחים - לומדים שם תורה יותר ברצינות", אומר קליין, "תורת ארץ ישראל מביאה איתה פיוס בין חומר ורוח, והתורה יפה, היא צריכה לבוא בכלים יפים".
דורפמן: "אמרו לנו לא פעם - תשקיעו את הכסף בתכנים, השתגעתם להוציא 400,000 שקל בשנה על שכירות המקום? אמרתי להם - תבינו, בתל אביב המקום חשוב, זו תחושת הבית, לדעת שיש לך מקום".
ומכאן השם?
"גם", מחייכת רעות, "כיוונו גם למקום שכל אחד יכול למצוא פה, גם המיקום, ובעיקר המקום - מקומו של עולם. אני אישית מרגישה שההצלחה כאן, אולי בזכות שמו של המקום, זה שיש פה השראת שכינה. כל מי שנכנס חווה את זה, וזה לא הספות היפות. הוא נוכח ומורגש, גם כשלא יודעים לקרוא לזה בשם".
אחת עשרה בלילה, והלומדים מתפזרים לאט. צעירה מיטיבה את התיק על הכתף, בוחשת עוד רגע בשיער ויוצאת מהמקום. אני נפלטת אחריה לרחוב החם והרועש, מביטה בה. עכשיו היא נראית כמו כל תלאביבית אחרת שחוצה את הכביש. אף אחד לא יודע מה התרחש בה בפנים בלילה הזה. כזה סיור סליחות עוד לא היה לי.
lechisha@gmail.com