חשבתם לעצמכם פעם מה היה קורה אם ראש ממשלה מכהן היה חוזר פתאום בתשובה? לא רק מתחזק ולומד פעם בשבוע שיעור גמרא עם רב מכובד, אלא ממש נהיה דוס, כולל ציצית, כיפה וזקן ארוך?
פעם חשבתי לכתוב על זה ספר, אבל לא יצא לי. רק תתארו לכם את ההיסטריה של התקשורת: את הראיונות עם פרופסורים שיספרו על החסכים הרגשיים הקשים, את המומחים שיקשרו בין כישלון הסבב האחרון עם החמאס לטראומה ומשבר זהות, ואת הדרישה החד משמעית ממנו להתפטר מטעמי ירידה חמורה מהפסים. בטח יהיו גם טענות על הונאת הבוחר, שלא נשמעו משום מה כששרון עשה סיבוב של 180 מעלות בדרכו הפוליטית. מעט שבמעט מרוח הדברים ראינו בתוקפנות כלפי גדעון סער שומר השבת, ואני די בטוחה שגם הטענות על הדברים שרואים מכאן ולא משם יידחו על הסף. כולנו רואים איך המערכת מתקשה לעכל אפילו קצינים בכירים דתיים.
ובכל זאת, יש באוויר דיבור על נפתלי בנט כראש ממשלה. אולי זה לא רציני, אולי מוקדם מדי, אבל הדיבור קיים, והוא אפילו מתקבל כלגיטימי. אז נכון שאין לבנט זקן ארוך (ולא נבדוק בציציותיו), אבל כיפה יש גם יש. לא גדולה, אך בהחלט בעלת אמירה. אז איך זה?
לדעתי צריך להכיר בכך שהעם שלנו עובר שינוי. כשאני חושבת על התדמית של היהדות לפני עשרים שנה, היא הייתה משהו אחר לגמרי. היו חילונים והיו דתיים, והדת הייתה שייכת לדתיים בלבד. חילוני לא היה מעלה על דעתו לפתוח ספר קודש, כי זה מיד היה מעביר אותו את הגדר אל עדת החשוכים הפרימיטיביים. היום תוכלו למצוא חדרי אוכל כשרים בקיבוצים הכי שמו"צניקים, והבנה הולכת וגדלה בקרב הציבור הכללי שגם להם יש שייכות לתורה ולמצוות. קחו את יותם זמרי, למשל, הממתיק הרשמי של הקיץ המריר שחווינו השנה. אושיית הפייסבוק החילוני למהדרין מעיד על עצמו שאחד הדברים שהוא רוצה לעשות בשנה הקרובה זה ללמוד יותר גמרא (אגב, טשטוש הגבולות הוא משני צדי המתרס. מי שמע פעם על פאב דתי?).
חשבתם פעם על המילה שנה? מצד אחד השנה חוזרת ונשנית, שוב ושוב. מצד שני, היא שונה ממה שהיה קודם, שאם לא כן לצורך מה היא הגיעה? גם אנחנו נדרשים להלך כל הזמן על החבל הדק בין שמירה על מה שהיה ובין התאמה למציאות שמשתנה אל מול עינינו. אולי קצת קשה לנו להרים את הראש משגרת החיים האפרורית ולראות את התהליכים הגדולים, אבל זכינו להיוולד בתקופה מיוחדת, ואסור לנו לחטוא להזדמנות שקיבלנו.
ערב חסידות
אחד הנושאים שבהם ההסתגלות האישית שלי טעונה שיפור הוא מעמד האישה. כן, אני יודעת שגם אני אחת כזאת, אבל מסתבר שיש נשים קצת שוביניסטיות. עדיין לא לגמרי התרגלתי, למשל, להיקף לימוד התורה הנשי, ותופעת בנות המדרשה שמשקיעות שנה שלמה מחייהן כדי ללמוד תורה לשמה די תמוהה בעיניי. לא כדאי לנצל את השנה הזאת כדי לעשות משהו יותר מועיל לאנושות, כמו להתחתן למשל? זה לא שלא שמעתי שיעורים מקסימים ומחכימים מנשים למדניות, אך כשמפרסמים את מסע הרבניות כמקבילה ההיסטורית למסע הרבנים המפורסם, זאת נראית לי גוזמה פראית. יש לי תחושה שגם הרבניות עצמן מסתייגות מכך שמעמידים אותן בשורה אחת עם הראי"ה קוק והרב זוננפלד.
על אותו משקל, אני נוטה להתייחס בחשדנות גם לאירועים תרבותיים על טהרת המין היפה. כאילו חסרונם של גברים בקהל הופך את הערב לסוג ב'. וזאת שטות גמורה, כמובן, כי כבר נכחתי בהצגות נשיות ובהופעות נשיות שהיו לא פחות ממדהימות, ויכולתי רק לרחם על כל הבעלים שמפסידים את האירוע ונשארים לשמרטף בבית.
השבוע הוזמנתי לערב שכזה: ערב חסידי נשי לכבוד ח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ובעל התניא. מה היה שם? הרבנית רבקה אורה וינגורט, הרבנית ימימה, מופע של אודהליה ברלין ואתי אנקרי והתוועדות חסידית עם הרב יצחק גינזבורג. ומה עוד היה שם? המון המון אנרגיות נשיות שגרמו לי להתבייש קצת ברגשי הנחיתות שלי, ועשו לי טוב בלב.
קודם כול, רק לראות את הקהל היה מפעים. 1,200 נשים, מבוגרות וצעירות, רווקות ונשואות עם מגדלים על הראש ותינוקות על הידיים. כולן יצאו מביתן בסתם ערב של חולין, הגיעו מרחוק ומקרוב, רק כדי להיטען במטענים רוחניים חסידיים לקראת ראש השנה. לשמוע קהל נשי ענק שר את ניגון ארבע באבות החב"די היה מפעים לא פחות, וגם לראות אותן רוקדות ושרות ושמחות בניגונים המקפיצים שהפיקה הלהקה - כולה על טהרת הנשים, אגב.
הרב גינזבורג דיבר, כמובן, על כוחה של האישה, כוח להכניס את האמונה לבית. הוא דיבר על האישה כלבנה שעתידה להשתוות לחמה, ואף לעלות עליה. ועל ההנהגה הנשית: שאין דרכה של אישה לכבוש, לפחות לא כמו איש. יש לה את דרכי הנועם שלה שלעתים משיגות הרבה יותר.
ואולי זה כל העניין - אישה עושה דברים פשוט אחרת. לומדת תורה אחרת (ראיתם פעם גבר כמעט בוכה בגלל שלא הכניסו את משה רבנו לארץ?), מנהלות פוליטיקה אחרת, ודוקטור אחת לפיזיקה ספרה לי שגם שם, במעבדה, יש למדעניות ראש שונה לגמרי. מי יודע, אולי כבר הגיעה העת לדרך החדשה הזאת.
קרבה שנת השבע
והגינה שלי יודעת את זה. לא להאמין איך עץ המנגו המסכן, שמניב פרי או שניים בעונה, הניב השנה תשעה מנגואים שלמים.
eramati@gmail.com