החל מראש חודש אלול הוא היה פותח את הארון, שולף את השופר ותוקע בחלל הבית. טווו! אבל מי שביקש רשות היה מקבל הזדמנות לנסות את מזלו. ובאמת, כמעט כל הילדים ידעו לתקוע יפה מאוד.
"אבא, נכון שאתה מאוד אוהב את השופר שלך?" שאל עדיאל הקטן.
"נכון", אמר אבא, "זה שופר מיוחד. שופר של פסח".
"שופר של פסח?!" התפלאו הילדים.
"כן, של פסח. לא סיפרתי לכם עליו? אז בואו תשמעו:
"פסח אחד, כשהייתי קטן, אמא שלי לקחה אותי לירושלים. טיילנו בעיר, רק היא ואני, וכשהגענו למדרחוב ממש התלהבתי: היו שם המון חנויות יפות, מלאות בכל מיני חפצים מיוחדים כמו רימוני כסף, חנוכיות וקערות ליל הסדר מזכוכית צבעונית. 'אמא, תקני לי משהו!' ביקשתי, אך היא הסבירה לי שאלה חנויות שמוכרות בעיקר לתיירים מחוץ לארץ, ושהמוצרים מאוד מאוד יקרים. 'אני אקנה לך משהו במקום אחר', היא אמרה.
"'בבקשה, אמא, תקני לי משהו...' התחננתי, מתקשה להיפרד מהחנויות היפות. 'הי, אני יודע מה אני רוצה! תראי, יש שם שופר!"'
"ובאמת, השופר נח לו על מדף בחלון הראווה, כאילו חיכה במיוחד בשבילי. אמא הסתכלה עליי, וחייכה למראה ההתלהבות שלי. 'נו, טוב. נראה כמה זה עולה', היא אמרה ונכנסה לחנות.
"הסתבר שהשופר לא היה יקר, לפחות לא באופן יחסי. אתם יודעים מה זה היצע וביקוש?"
"אני יודע", אמר יאיר, "כשהרבה אנשים רוצים לקנות משהו, אז המחיר שלו עולה. וכשמעט אנשים רוצים לקנות, המחירים יורדים".
"מצוין!" טפח אבא ליאיר על השכם, "הסברת את זה מעולה. אם הייתי קונה את השופר הזה לפני ראש השנה, הוא היה עולה מאות שקלים. אבל בפסח מי צריך שופר, חוץ מילד קטן? לכן המחיר שלו היה רק כמה עשרות שקלים, ואמא שלי החליטה שבמחיר הזה, טוב שיהיה שופר בבית. היא שילמה למוכר, ולקחתי ממנו בהתרגשות את השופר החדש שלי.
"בדרך הביתה, בקושי יכולתי להתאפק מלשלוף את השופר מהשקית ולתקוע. בסוף באמת לא הצלחתי להתאפק: הוצאתי את השופר, והתחלתי לדלג ברחוב ולתקוע בקול גדול לעוברים ושבים. מעניין מה הם חשבו עליי... בגינה מצאתי חתול משועמם, והקפצתי אותו עם תקיעה חזקה. מסכן! אמא שלי גערה בי: 'אושרי, תפסיק עם זה! לא מבהילים חתולים עם תקיעות של שופר!'"
כל הילדים צחקו.
"כן, זה באמת היה מצחיק", חייך אבא. "טוב, הייתי קטן. אבל מאז, כל שנה בחודש אלול, כשהרב היה שואל אם יש למישהו שופר להביא לכיתה אני הייתי מצביע מיד. ובמהלך החודש, הרב היה תוקע בשופר שלי. זה מאוד שימח אותי".
אבא לקח את השופר, ותקע תקיעה גדולה וצלולה. הוא עמד להחזיר את השופר לארון, כשעדיאל אמר שיש לו בקשה. "גם הרב שלנו ביקש שמישהו יביא שופר לכיתה. אבא, אתה חושב שתוכל לתת לי אותו רק למחר לבית הספר?"
אבא חשב לרגע, ואז הושיט לעדיאל את השופר.
"אני משאיל לך את השופר בשני תנאים", הוא אמר.
עדיאל הביט בו במבט שואל.
"הראשון – ברור. שתשמור עליו מאוד! לא תאבד אותו ולא תגרום לו נזק", אמר אבא.
"והשני...?"
"שלא תבהיל איתו חתולים בדרך לבית הספר", אמר אבא בחיוך.