באחת השנים הראשונות של נשיאות הרבי מליובאוויטש, התקשר יהודי אחד למשפחה של חסידי חב"ד שגרה בקראון הייטס בניו יורק, ואמר שהוא מאוד רוצה להיות אצל הרבי בראש השנה ובפרט בזמן התקיעות, ולכן הוא מבקש מהם לארחו אצלם.
המשפחה הסכימה בחפץ לב שהאיש יתארח בביתם. אותו יהודי הגיע בערב ראש השנה, וקודם כול אמר לבעל הבית: "אני רוצה להיות בשורה הראשונה מול הרבי בזמן התקיעות. האם תוכל לסדר לי את זה מראש?"
בעל הבית הסביר לו בחיוך: "אי אפשר לסדר דבר כזה. יש מקומות קבועים וגם מאוד צפוף בראש השנה. אם אתה רוצה להיות כמה שיותר קרוב לרבי, תשכים ממש לפנות בוקר, ותנסה לתפוס מקום קרוב ככל שתוכל".
האורח עשה כדברו, השכים ביום הראשון של ראש השנה בבוקר, ותפס, אחרי כל הדוחק העצום, מקום הכי קרוב שהיה ביכולתו להשיג, ועמד שם דרוך כולו לקראת תקיעותיו של הרבי.
לאחר תפילת שחרית והקריאה בתורה, הפותחת המלים "וה' פקד את שרה", הגיע זמן התקיעות. הרבי ירד ונכנס לבית הכנסת עם כמה שופרות כמנהגו. הוא החל לקרוא בפעם הראשונה "למנצח לבני קורח מזמור", פרק התהילים שאומרים שבע פעמים לפני התקיעות, ברצינות ובחרדת קודש.
היהודי, שעמד קרוב למדי מול הרבי, נכנס לדבקות גדולה וכוונה עצומה, ואמר יחד עם הרבי מילה במילה את המזמור, שבמרכזו הפסוק "עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר". גם בכל הפעמים הנוספות שבהן נאמר המזמור, האיש היה בכוונה שאי אפשר לתאר כלל. הרבי בירך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר!", ולאחר מכן בירך "שהחיינו".
ואז לקח הרבי שופר אחד משלל שופרותיו וניסה לתקוע בו, אבל לא יצא שום קול, ממש דממה מוחלטת. הוא השתדל זמן מה לתקוע באותו שופר, אך לשווא. הציבור החל להיות מתוח.
הרבי הניח את השופר, לקח שופר אחר וניסה לתקוע בו, וגם ממנו לא יצא שום קול, ממש כלום. הציבור הרב נכנס למתח גבוה יותר.
הרבי לקח את השופר השלישי, והכול חזר על עצמו. הוא השתדל לתקוע בשופר ולא יצא שום קול. כולם כמעט יצאו מדעתם. ובמשך כל אותו זמן היהודי שעמד מול הרבי כיוון חזק בכוונתו מבלי להרפות.
היהודי הזה היה נשוי במשך תשע שנים ולא זכה לפרי בטן. הוא רצה להיות אצל הרבי בתקיעות כדי לכוון חזק מאוד, שבזכות התקיעות והתפילות של הרבי, התעוררות הרחמים הרבים של הצדיק, הוא יזכה לזרע של קיימא. כך כיוון כל העת, למרות הניסיונות הכושלים של התקיעות.
הציבור היה מתוח מאוד. היה חשמל באוויר מכך שהרבי מנסה שוב ושוב לתקוע ולא מצליח להפיק אפילו קול אחד.
לפתע עלה בדעתו של אותו יהודי, שאולי העובדה שהוא מכוון כל כך חזק מול הרבי היא המעכבת ומפריעה לתקיעות! הוא פנה לקדוש ברוך הוא במחשבתו ואמר: "ריבונו של עולם, אני מוותר על הבקשה האישית שלי, על ילד שאני ואשתי כל כך רוצים, לטובת התקיעות של הרבי, לטובת עם ישראל. אני מוותר על הבקשה שלי לגמרי ובלבד שהרבי יצליח לתקוע בשופר".
באותו רגע שאמר כך במחשבתו, הרבי קרב את השופר אל פיו ונשמעו קולות צלולים לחלוטין. במשך כל סדר התקיעות הכול זרם בלי שום תקלה. אחרי התקיעות היהודי יצא מבית הכנסת והחל לבכות ללא הרף כי חש מה אירע. הוא לא סיפר את סיפורו לאף אדם.
בסוף אותה שנה נולד לו בן זכר.
כעבור שנתיים הביא האיש את ילדו הקטן כדי לעבור לפני הרבי ולקבל כוס של ברכה, שהרבי מזג לכולם בסוף החג. הוא עבר עם הילד לפני הרבי כדי לקבל את היין. כרגיל היה מאוד צפוף שם, והאנשים בתור דחפו זה את זה. הייתה שנייה אחת שבה הצליח לעבור לפני הרבי ולקבל ממנו יין בכוס שהגיש. ואז, הרבי הצביע על הילד ושאל: "זה הילד של התקיעות?"
כאשר האב שמע זאת הוא כה התרגש עד שהתינוק נפל מידיו, ורק בחסדי שמיים לא אירע לו דבר. אחרי כוס הברכה שקיבל הוא סיפר לראשונה את סיפורו לחסידים שהיו שם.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il