מקווה שלא הזקתי לגדעון סער כאשר כתבתי שהוא אלטרנטיבה לנתניהו, אבל זה היה רחוק מלהיות סוד כמוס. כעת האלטרנטיבה יצאה לפסק זמן - אסטרטגיה שאמנם לא הזיקה לנתניהו או לאהוד ברק, אבל הם עשו את זה לאחר שספגו הפסד צורב בבחירות.
מי שמבקש להיות אלטרנטיבה חייב להסתכן גם אם סיכוייו אינם מובטחים. התמודדות של סער מול נתניהו הייתה אולי נגמרת בקטיעת שרשרת הניצחונות של סער, אבל ההפרש היה יותר נמוך מזה שהשיג סילבן שלום מול נתניהו ובוודאי מזה שהשיג משה פייגלין. הישג של למעלה משליש מהבוחרים (ולהערכתי מדובר באומדן זהיר) היה מקבע את סער כמספר שתיים בליכוד, כפי שאירע בהתמודדויות בין רבין לפרס. לאחר שבנה מחנה תומכים סער מותיר אותו מיותם, וספק אם אנשיו ימתינו עד שישוב מפסק הזמן. גם חיבור לכחלון הוא פתרון מוטל בספק שמזכיר יותר מדי את מפלגת המרכז הכושלת ששימשה מחנה פליטים לנסיכי הליכוד ב‑1999. לכן מוטב להניח שהשיקול המכריע אצל סער היה באמת משפחתי, כי מבחינה פוליטית הפרישה היא צעד מוטעה.
מתקפה כושלת
המתקפה של שר הביטחון משה יעלון בשבוע שעבר על נפתלי בנט התאימה לאמרתו של הדיפלומט הצרפתי טלירן: זה גרוע ממעשה עוול, זה פשוט מטופש. הצד החזק של יעלון תמיד היה דימויו כמי שאינו שקוע ראשו ורובו בביצה הפוליטית. אם יעלון ביקש לזרוק בוץ על בנט, היה עליו לבצע את הדברים בצורה יותר מתוחכמת באמצעות שליחים ובלי להתלכלך ישירות. לא חסרים אנשי תקשורת שעינם צרה בנסיקת הבית היהודי בסקרים ויהיו מוכנים לצאת לקרב בלימה דרך מתקפות על בנט, כפי שאירע בבחירות האחרונות.
גם צורת המתקפה, שהתמקדה בקשר בין נפתלי בנט לרב אביחי רונצקי, עשתה שירות רע ליעלון ולליכוד. כפי שכתב עמנואל שילה, יעלון נהנה בעבר מתמיכה חזקה בתוך הציבור הדתי-לאומי, שתלה בו תקוות רבות. דמותו כיכבה בכרזות הבחירות של הליכוד שפנו אל המגזר הדתי. התקוות הולידו אכזבות, אבל הפגיעה ברב רונצקי הגדישה את הסאה משום שהיא נתפסה כחלק מהקמפיין המבקש לצמצם את הנוכחות הדתית בצה"ל. ההשתלחות ברב רונצקי הציבה את יעלון בצד הלא נכון של המתרס, ביחד עם אנשים כמו נחום ברנע. בוודאי שהשר יעלון לא התכוון לתוצאה כזאת, אבל הנזק נעשה.
המתקפה הזאת גם עושה שירות דוב לנתניהו, במיוחד אם הוא יממש את כוונתו המוצהרת לרוץ לקדנציה נוספת. זוהי חזרה על הטקטיקה השגויה ממערכת הבחירות האחרונה, כאשר הליכוד ריכז את האש שלו מול הבית היהודי. הוא הצליח בעיקר לירות ברגלו של הגוש הלאומי, כי הקולות לא זלגו בחזרה לליכוד אלא עברו ליש עתיד.
המשך המתקפה חושף את נתניהו להאשמה שהוא מתקשה לנהל קואליציה. אילו היינו מדברים על פוליטיקה ישראלית נוסח שנות השמונים, הבעיה הייתה פחות חריפה. באותם ימים רחוקים, כאשר העבודה או הליכוד התחילו בהרכבת הממשלה, הם ידעו שאצלם בקופה מונחים ארבעים מנדטים פלוס. זה לא תמיד הבטיח משא ומתן קואליציוני חלק, אבל יחסי הכוחות בין השותפים היו הרבה יותר ברורים. כללי המשחק השתנו ונתניהו יגיע עם הרבה פחות מנדטים ביד, בעוד השותפות שלו יגיעו לקואליציה עם נדוניה הרבה יותר מכובדת. גם אם באופן אישי נתניהו מוביל בינתיים בבטחה על כל מתחרה אפשרי על ראשות הממשלה (ויש לזכור שגם בו תומכים פחות מארבעים אחוזים), הדבר אינו מתורגם למנדטים לליכוד. גם בבחירות הקודמות הציבור לא זיהה מתחרה לנתניהו, אך הדבר לא מנע מהליכוד לסיים את הבחירות עם הלשון בחוץ תוך מלמול ברכת הגומל על ששריקת הסיום הגיעה לפני שהספיק לאבד מנדטים נוספים.
הציבור ישאל את עצמו איך נתניהו מתכוון להקים ממשלה יציבה לאחר שהספיק לריב עם אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ויאיר לפיד. לאחר שלפיד דרס את השבת בחוסר טַקט, הוא הצהיב את עצמו לא רק לחרדים אלא גם לבית היהודי (אלא אם נשמע ממנו התנצלות רבתי), ופירושו של דבר שהבית היהודי הופך להיות חלק מרכזי בפאזל הקואליציוני.
קרן השמאל הישראלי
הקרן לישראל חדשה הודיעה על שינוי במדיניות התקצוב שלה. מעתה במקום לתמוך רק בארגוני זכויות אדם היא תתמוך גם בארגונים בעלי אופי פוליטי מזוהה יותר, כגון מכוני מחקר וארגונים לביקורת על התקשורת אשר מצהירים בגלוי על השתייכותם הפוליטית לגוש השמאל. התקווה, כך הסבירו ראשי הקרן, היא לשחזר את הצלחתם של הליברלים בארצות הברית שאימצו טקטיקה דומה על מנת להפוך את הקערה הפוליטית לטובתם. מי שתידרש להפעיל את המדיניות החדשה היא היו"ר הטרייה עו"ד טליה ששון.
יש לראות בשינוי הטקטיקה קץ למשחק המחבואים, והדוגמה של טליה ששון עצמה תוכיח. המצב הכי נוח לשמאל הוא להסתתר מאחורי סיסמאות כמו שלטון החוק והמאבק לדמוקרטיה ונגד גזענות, ובכך להחדיר עמדות פוליטיות במסווה של קונצנזוס. ששון עצמה סימלה באופן מובהק את השיטה. כבכירה לשעבר בפרקליטות היא הוזמנה על ידי המלך אריק החדש שנתחדשו גזירותיו לכתוב כתב שטנה על ההתיישבות, וכמובן השמיטה ממנו את חלקו הבולט של שרון בתפיסת הגבעות.
אולם הציבור הישראלי כבר אינו עובר לדום כאשר הוא שומע צירופים כגון "פעילי זכויות אדם". הוא גם מזהה הטיות פוליטיות בארגונים כביכול ממלכתיים. אפילו פרופסור אביעד הכהן, אשר מגן בעקביות על הפרקליטות, המליץ לה לתקן את תדמיתה היות שהיא נתפסת – כמובן שלא בצדק לדעתו – כמי שנוטלת צד בוויכוח הפוליטי.
גם הכוונות של השמאל להשקיע בביקורת התקשורת הן חידוש שמקפל בתוכו הכרה שהמפה התקשורתית משתנה. נכונה גם האבחנה שמכוני המחקר עקפו את האקדמיה כמי שמשרטטים את סדר היום הלאומי הישראלי, ובניגוד למה שקורה בחוגים למדעי החברה – כאן יחסי הכוחות בין המחנות הפוליטיים שקולים יותר. תוספת תקציב במיליוני דולרים בוודאי תסייע לפעילותם של שופרות שמאל אחוזי קרן, אבל יש לברך על מגמה שתוסיף שקיפות למאבק האידיאולוגי.