בעוד יומיים יחול יום הכיפורים, והיא הכינה רשימה של כל האנשים שהיא זוכרת שעליה לבקש מהם סליחה.
באותיות עגולות ומסודרות היא רשמה שם את אליעזר, השרת בבית הספר, שפעם שכחה לומר לו בוקר טוב. היא ידעה כמה חשוב לו שהילדים יחייכו אליו כשהם מגיעים בבוקר לכיתות שסיים לנקות לא מזמן.
ברשימה היו כתובות גם שתי השכנות המבוגרות בבניין שלה, מינה ופנינה. ענת נזכרה בשבת שבה השתיים ביקשו ממנה לנקוש על דלתן כשהיא יוצאת לבית הכנסת. באותה שבת הגיע חזן מפורסם במיוחד לתפילה והן לא רצו להחמיץ את ההופעה. אבל רק עשר דקות לפני סוף התפילה, ענת נזכרה במה שהייתה צריכה לעשות כשיצאה מהבית... פניהן הנפולות והמאוכזבות של השתיים נותרו חרותות בזיכרונה עד עכשיו, והיא הצטערה מאוד על מפח הנפש שגרמה להן בטעות.
ענת המשיכה ורשמה עוד כמה שמות של חברות, אבל בקצה הרשימה, באותיות קטנות ומבוישות, הופיע השם שהכי כאב לענת: אמא. היא לא ידעה אפילו איך לגשת אליה ולבקש סליחה אחרי מה שעשתה לה.
השמש הנוטה לשקוע בחלון החדר העירה את ענת משרעפיה. היא מיהרה להתארגן ליציאה מהבית, ולקחה איתה את חבילות הסוכריות שהכינה מבעוד מועד לקראת מבצע הסליחות האישי שלה. כשאליעזר השרת פתח לה את הדלת בחיוך גדול, היא התביישה רק קצת ואז אמרה: "אליעזר, סליחה ששכחתי לומר לך בוקר טוב. אני ממש מצטערת. אני יודעת כמה זה חשוב לך. אז שתהיה לך שנה טובה ומתוקה!" חייכה והגישה לו את חבילת הסוכריות. אליעזר דמע מהתרגשות: "מיידלע, באמת לא היית צריכה, שכחתי מזה לגמרי!" הוא הניף את ידו בתנועת ביטול, "הכול בסדר".
בלב קל ומתרונן המשיכה ענת למינה ופנינה. הן התעניינו בנימוס בשלומה כשגילו אותה על מפתן דירתן, והיא שמחה להגיש להן את ההפתעה שלה: "יש כאן סוכריות לשנה מתוקה, וגם דיסק של החזן שהפסדתן בשבת בגללי. אני מקווה שזה יפצה אתכן, ואני מצטערת ששכחתי לקרוא לכן", אמרה בביישנות מה. פניהן של השתיים אורו: "כל הכבוד לך! את ילדה משהו משהו", ליטפו את לחייה. "אנחנו בטוח ניהנה מאוד מהמתנות שלך, שתהיה לך שנה טובה", בירכו אותה לשלום.
בערב יום כיפור, ממש סמוך להדלקת הנרות, כל השמות בפנקס של ענת כבר היו מסומנים בווי – חוץ מאחד. ככל שניסתה, ענת לא הצליחה לגייס את האומץ ולבקש סליחה מאמא. כבר שבוע הן לא מדברות, אחרי מה שקרה ליד המכולת בשבוע שעבר. ענת עמדה בחוץ עם כמה חברות, והן סיפרו סיפורים מצחיקים. ענת רצתה להשתתף ולהרשים את חברותיה בסיפור מצחיק משלה. "תשמעו קטע", היא סיפרה, "אמא שלי ממש מפחדת מכלבים. בשבוע שעבר הלכנו ברחוב ומולנו באה אישה עם כלב ענקי. הכלב התקרב לאמא שלי והיא נתנה כזאת צרחה שפשוט הכלב נבהל, השתחרר מהרצועה וברח בריצה קדימה. האישה מסתכלת על אמא שלי, מגחכת ואומרת: גברת, מילא שאת מפחדת מהכלב, אבל למה לעשות לו טראומה?". החברות פרצו בצחוק מתגלגל וענת נהנתה, אבל אז פתאום ראתה בזווית העין את אמה, שבדיוק יצאה מהמכולת, עומדת מאחוריה ובעיניה מבט פגוע שמעולם לא ראתה כמוהו. היא מיהרה לצעוד לכיוון הבית, וענת נותרה קפואה במקומה בעיניים מושפלות. היא רק רצתה לבלוע בחזרה כל מילה שאמרה לחברותיה על אמה.
שבוע חלף ואמא לא אמרה דבר. עכשיו היא סיימה להדליק נרות, לבושה לבן ומוכנה לצאת לתפילה. היא הסתובבה וגילתה את ענת עומדת מאחוריה, מביטה בה בשתיקה בלחיים סמוקות ועיניה מוצפות דמעות. "גמר חתימה טובה", ניגשה אליה אימא וחיבקה אותה, "הכול מחול לך".