"לבי לא עולץ למשמע התוכניות האלה", אמר המגיש הוותיק, "אני לא שייך לחבורת השדרנים הצעקניים, שהיא מאוד פופולרית היום, ואני לא נהנה ממנה. אנחנו בעידן שבו איש הישר בעיניו יאמר וישיר ויצעק ויקלל (...) הם מכוונים למשהו שאני כבר לא מכבד: הצעקנות. דברי חכמים בנחת נשמעים".
מעניין לגלות שגם לפני כשלושים שנה, ערב חגי תשרי תשמ"ה, היה מגיש אחד שאמר כל הישר בעיניו. "נקשה היום על חסרי הכישרון הפועלים בפוליטיקה הישראלית", התבטא אז שדרן בכיר בגל"צ, "אתם יודעים שטפילים מהסוג הזה לא יקימו עצמם מהכיסא וילכו הביתה, ואין בכוחך לזרוק אותם מהבמה, משום שאתה עסוק מדי בדאגות היום יום; והגרוטאות הפוליטיות דופקות לך את החיים".
הדברים נאמרו בתוכנית הבוקר 'שבע אפס שבע', והשדרן היה אלכס אנסקי, שבעקבות ההתבטאות הושעה משידור ליום אחד. כמו שאפשר להבין, אנסקי המבוגר יודע על מה הוא מדבר - אין צורך לצעוק ולשיר כשאפשר פשוט לקלל בצורה מתורבתת.
השעייתו הנשכחת של אנסקי, שדווחה בזמנו בעיתון 'הארץ', פותחת את חלקו השני (מתוך שלושה) של סיורנו הנוסטלגי בעיתונות המודפסת של ראשית שנת תשמ"ה. ושוב, כל הציטוטים להלן מופיעים בדיוק כפי שפורסמו לפני שלושים שנה. חשוב להדגיש שהכתיב בעיתוני התקופה היה שונה מזה שאנו מכירים כיום: ההתנחלויות היו פרובוקאטיוויות, אריק שרון נזקק לדייטה, ואילו הנשיא חיים הרצוג לא שמר על דיסטאנץ.
גם הסגנון השתנה פלאים, כולל במדורי המכתבים למערכת. "אין ספק שהאיש שילם את חובו לחברה, וישראל על אף שחטאו ישראל המה", כתב אחד הקוראים על המרגל אודי אדיב במדור המכתבים של 'הארץ'. נראה אותו מצליח להכניס משפט כזה ל'הארץ' של היום.
ואם במדור הקודם ציטטתי משלושת העיתונים הגדולים בלבד, הפעם אצרף אליהם גם את 'חדשות' ו'העולם הזה', שני עיתונים פרובוקטיביים – או פרובוקאטיוויים – שבינתיים חלפו מן העולם. אין זה מקרה שדווקא שני אלה הקדישו את מיטב דפי החג שלהם לאבי אבות הפרובוקציה, חבר הכנסת הטרי הרב מאיר כהנא. 'העולם הזה' בחר בכהנא לאיש השנה, ואילו 'חדשות' פרסם ריאיון נרחב עם מנהיג מפלגת כך.
"מאיר כהנא לרונית ורדי: חשבת פעם שההסתה נגדי יכולה להביא איש שמאל שהוא קצת לא בסדר, לפגוע בי?" לא, זה לא כל הריאיון, רק ההפניה בעמוד השער. כך אהב עורך 'חדשות' את הכותרות וההפניות שלו – מגושמות ועילגות. ב'ישראל היום' של ימינו היו מסתפקים בשתי מילים, "בדאגה ובשנאה" או משהו כזה.
אם הייתם חילונים למהדרין בראש השנה תשמ"ה, אתם בוודאי זוכרים את תוכניות החג המרתקות ששידר באותם ימים הערוץ היחיד בישראל. למשל, התוכנית המרכזית, ששני חלקיה שודרו בפריים טיים של שני ערבי החג, הייתה קונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשיתוף אמנים צעירים. לא אתפלא אם בין היצירות שולבו גם חלקים מהאופרה 'לה מרמור'. מבקר הטלוויזיה של 'חדשות', מאיר שניצר, קטל לא רק את שיקול דעתם של מנהלי הטלוויזיה אלא גם את רמתם של הנגנים. "גדולה הייתה האכזבה במיוחד מהופעתו של אלישע אבס בן ה‑12", כתב המבקר, "דובר רבות בפסנתרן זה, אך הביצוע הדידקטי והקפוא (...) לא הכניס אף אחד לכוננות לקראת תחרות רובינשטיין הקרובה". לא יודע, משום מה נדמה לי ששניצר לא יוזמן להצטרף כשופט בעונה הקרובה של 'בית ספר למוסיקה'.
"מחלה ושמה ניכור מתפשטת, כמו סרטן איטי, בחברה הישראלית", כתב באותו יום יוסף לפיד ב'מעריב', "כאשר צעירים משחקים ב'ראש קטן' בצבא ומצפים בכליון עיניים לרגע שיחרורם, כדי לנסוע לחו"ל לזמן בלתי מוגבל". מעניין אם שחרורו של הבן יאיר מצה"ל, כשנה לפני כן, השפיע במשהו על הטור המודאג והדידקטי.
באותו עיתון, שלושה עמודים אחר כך, הופיעה ידיעה על מועמדותו של הכלכלן חזי שלח לתפקיד מנכ"ל משרד האוצר. אביו של ח"כ עפר שלח לא זכה, בסופו של דבר, להגיע למשרד הכלכלי החשוב במדינה. בנו של יוסף לפיד – דווקא כן.
קצת ספורט לסיום. במוסף '7 ימים' של ידיעות הופיע ריאיון נרחב עם כדורסלן הרכש החדש של מכבי תל אביב, קווין מקגי. קווין מי? מקגי. בעיתוני הספורט של התקופה החליטו, בלי שום סיבה הנראית לעין, להפוך את קווין מגי לאזרח סקוטי. מגי עצמו היה יכול להתנחם בכך שכאשר אולסי פרי הגיע לארץ השם שהופיע בכל העיתונים היה אלפי טרי. אמיתי לגמרי, תבדקו.
בכל מקרה, קווין מה-שמו ורעייתו מלאני דיברו בפתיחות ובלי שמץ חנופה על קשיי הקליטה בארץ. "אמרו לנו שישראל זה כמו אמריקה. שטויות במיץ. בניו יורק ובקליפורניה יש מה לעשות", אמר הכדורסלן. באותם ימים, מגי עדיין לא הפך למכונת הקליעה שכולנו זוכרים. "בשישה שבועות הספיק לשחק בשלושת מישחקי הליגה ובאף אחד מהם לא הפגין כדורסל מדהים", ציינה המראיינת מיכל מירון, "הישראלים של מכבי לא נהיו חברים שלו. אולי כי שני הצדדים יודעים שהשידוך הזה זמני מאוד ואף צד לא רוצה להתקשר לאף צד". צודקת, שש שנים זה בהחלט זמני. מאוד מאוד זמני. שבת שלום.