ילקוט הכזבים – הדור הבא

רגע לפני שאנחנו פותחים בראיון, מספר לי בן דרור ימיני בקול נמוך וכמעט מבויש על הבשורה הטלפונית שקיבל זה עתה: 'תעשיית השקרים', ספרו החדש, ניצב בראש רשימת רבי המכר. הוא עצמו כלל לא האמין שייכנס לרשימה הנחשקת הזאת. ימיני שיער שספר מחקרי שכזה יהיה קשה לעיכול לקהל הקוראים הישראלי, אבל הציבור הפתיע אותו.

"ערפאת עובד עלינו"

מאות ציטטות, מובאות ונתונים ליקט העיתונאי בן דרור ימיני בספרו כדי לנתץ סעיף אחר סעיף את הדמון המפלצתי שנוצר בתודעה הבינלאומית לדמותה של מדינת ישראל. טענות על אפרטהייד, ג'נוסייד, רצח ילדים, כיבוש מדכא והשוואות לנאצים הן כבר חלק משגרת יחסו של העולם לישראל. ארגונים המגדירים את עצמם כארגוני זכויות אדם, אנשי אקדמיה מכובדים ועיתונאים בארץ ובעולם משכירים את עצמם לשירותה של תעשיית השקרים שמכתירה את ישראל בעוולות תת-אנושיות. כשהוא נשען על אינספור עובדות ונתונים הלקוחים ממאגרי מידע אובייקטיביים, פורך בן דרור ימיני את הטיעונים אחד לאחד ואף יוצא להתקפה. אפרטהייד אמרתם? בואו נבדוק אצל מי באמת יש אפרטהייד. רצח עם? בואו נראה איפה באמת היה רצח עם, והיכן, למרות מאבקים צבאיים קשים, לא היה זכר לכך. הכיבוש נורא כל כך? אז איך קורה שבכל פרמטר השתפר מצבם של הפלשתינים לאין ערוך מאז הכיבוש הנורא הזה? טבח ילדים? טוב, אלו סתם שקרים שכמעט לא צריך להתייחס אליהם, ובכל זאת ימיני מתייחס.

ההחלטה על כתיבת הספר לא התקבלה בבת אחת. "זה היה תהליך", אומר ימיני ושולח אותנו אל ראשית שנות התשעים, "הייתי אז עמוק במחנה השלום. קיימתי פגישות בין השאר עם-אבו מאזן וערפאת בטוניס". דווקא בהיותו בעומק אותו מחנה, התגלו לעיניו נקודות השבר שהובילו אותו אל המסקנה שמה שמכונה תהליך שלום הוא בעצם תהליך הונאה. "בשנות התשעים התגלו צרימות. בין הצרימות הללו היה נאום יוהנסבורג, שבו ערפאת הכריז בעצם שאין לו שום כוונה לשלום והכול הונאה אחת גדולה".

ימיני נדהם מההתעלמות וההכחשה בישראל. בנאום המפורסם ההוא הכריז מנהיג הפלשתינים שכל מהלך אוסלו אינו אלא חזרה על תרחיש הסכם חודייבה, בו התחייב נביא האסלאם מוחמד לשלום זמני, כל עוד הוא חלש, הסכם שהופר כעבור שנתיים בטבח המוני של בני שבט כורייש. "לא אשכח איך הגיע בני בגין לוועדת חוץ וביטחון אחרי שפשוט אסף חומרים ואמר 'חבר'ה, הוא עובד עלינו. אתם לא רואים שהוא עובד עלינו? לא צריך מודיעין. רק תקשיבו למה שהוא אומר'. שני האנשים המרכזיים שעמדו מולו אז היו יעקב עמידרור ובוגי יעלון. הם אמרו לו שיפסיק לעשות פוליטיזציה... כמובן שעם הזמן הם חזרו בהם והודו שהוא צדק והם טעו. תמיד יש את המצב הזה שאתה אומר שאלו דברים שערפאת מדבר לעם שלו, אבל אחרי שלב מסוים אתה אומר שזה לא זה. הוא פשוט עובד עלינו".

ההתפכחות האישית של ימיני התקדמה, אך תקוותיו למהלך מדיני לא התפוגגו. הוא תמך בשיחות קמפ דיויד בניצוחו של ברק, בהצעת קלינטון, אבל התאכזב לגלות ששוב ושוב "ערפאת אמר לא. ואז אתה שואל את עצמך הרבה שאלות, מה זה הדבר הזה?".

ציון דרך נוסף בדרכו של ימיני היה ועידת דרבן ב‑2001. "הועידה הזאת הייתה אמורה להיות ועידת או"ם נגד גזענות, והיא הפכה לוועידת הסתה וקמפיין שנאה נגד ישראל. אמרתי שזה לא מסתדר לי. אני בעד שלום אבל לא נגד ישראל. התחלתי לחבור למאמרים ופרסומים עיתונאיים ואקדמיים סביב הסכסוך הישראלי-ערבי ואז נחשפתי לעוד שקר ועוד שקר".

ימיני החל לצאת בשורת מאמרים בעיתונות הישראלית שבהם פרך את מסכת השקרים. המאמרים זכו לתשומת לב בינלאומית ותורגמו ללא מעט שפות. במאמרים ההם החל לנבוט ספרו החדש. "התחלתי לאסוף חומר באופן שיטתי. היעד היה לא רק להציג את השקרים, אלא גם להפריך אותם, למצוא נתונים אקדמיים עובדתיים שמוכיחים שהם פשוט משקרים. לגיטימי להיות נגד מדיניות כזו או אחרת של ישראל, בעד או נגד ההתנחלויות, אבל הם פשוט שיקרו לאורך כל הדרך שקרים בוטים. המכנה המשותף הוא להציג את ישראל כמפלצת עלי אדמות".

למלאכת הכתיבה התכנס ימיני במהלך שנת השבתון של רעייתו, שהייתה אז באוניברסיטת הרווארד. הוא מצא את עצמו עמוק בין מדפי ספריית האוניברסיטה, "הספרייה הטובה בעולם", כהגדרתו, אוסף עוד ועוד נתונים וחושף את העובדות שעוותו ונשכחו בדרך לתיאורה של ישראל כמפלצת הנוראה מכול.

גאים להיות אנטישמים

במאמריו, וביתר אריכות ופירוט בספר, מוכיח ימיני את שקריהם של אנשי רוח, אנשי אקדמיה ועיתונות שהפכו כל בדל שמועה לאמת ענקית המלמדת על גזענותה ואכזריותה של ישראל. ימיני מציג את העובדות, אבל גם הוא יודע שאת אותם מעלילים הוא כבר לא ישכנע. "טובים, חכמים ומשכילים ממני ניסו להתווכח איתו", הוא אומר על אושיית השמאל הקיצוני אילן פפה והתיאורים הדמוניים שהוא מלביש על דמותה של ישראל, "האיש אטום, ולא רק הוא. יש קבוצה גדולה של פרופסורים שהעובדות לא יבלבלו אותם. יש להם אידיאה פיקס וזהו. יש מחקרים בעולם שמוכיחים שאינטלקטואלים הם האטומים ביותר לכל מה שאינו מתאים להשקפה שלהם. בשבילם ישראל היא הפושעת הגדולה ביותר עלי אדמות, וכך גם הציונות. כל פסיק שאולי מתאים לתזה הזו מיד מקבל אצלם ממדים אדירים, כשבמקביל הם מוחקים לחלוטין את כל מה שקורה בצד השני. הם לא מדווחים על כך שבכל יום חמאס משדר שצריך להשמיד את היהודים, למרות שהעובדה הזו חמורה פי אלף. זה פשוט לא מעניין אותם".

ב'תעשיית השקרים' מציב ימיני בפני האקדמאים והעיתונאים המכפישים את מבחן "המובהקות הסטטיסטית". "אני אומר להם: בואו נבדוק אם אתם מדברים על תופעות שוליות לחלוטין או על משהו אמיתי. להאשים בגזענות אפשר גם את שבדיה ודנמרק, ולמעשה כל מקום שיש בו זרים. תמיד אפשר לקחת מקרים בודדים, לנפח אותם ולהפוך את המדינות הללו לסכנה לשלום העולם. כדי להאשים צריכה להיות מובהקות סטטיסטית, וכשאני אומר שהם משקרים אני גם מוכיח זאת".

אחת הדוגמאות לשקרים שהפכו נחלת דעת הקהל הבינלאומית הוא סיפור הג'נוסייד, רצח העם, שבו מואשמת ישראל. בפרק מיוחד סוקר ימיני את העימותים הצבאיים בעולם, מעיראק ועד תימן, מצ'צ'ניה ועד ירדן, מצ'אד ועד טורקיה, עימותים שלוו במעשי טבח המוניים של מאות אלפי אזרחים. הנתונים המספריים שמציג ימיני מחרידים. והנה, דווקא ישראל, האשמה הנצחית, לא ביצעה מעולם מעשים מהסוג הזה. ההרוגים הערבים נהרגו תוך כדי קרבות, מספרם נמוך לאין ערוך מבכל עימות אחר ורובם המוחלט אחזו נשק והיו חלק מהלחימה. "יש להצטער על כל קרבן אלימות", כותב ימיני בספרו, "ומותר גם לבקר את ישראל. אלא שהביקורת האובססיבית והדמונית מבליטה את העובדה המדהימה יותר: שתיקת העולם, לפחות שתיקה יחסית, נוכח חיסול שיטתי של מיליוני בני אדם אחרים בידי המשטרים המוסלמיים והערביים".

ימיני מזכיר את הביקורת שקיבל פרופ' דניאל יונה גולדהאגן על ספרו אודות נתוני הקטל ההמוני במאה השנים האחרונות. על פי נתוניו, בין 125 ל‑175 מיליון בני אדם נהרגו במאה האחרונה. "הטענה המרכזית שטענו כלפיו הייתה למה הוא לא מפרסם נתונים על הג'נוסייד שישראל ביצעה. הוא השיב להם שהבעיה היחידה היא שהוא מציג נתונים ואין ג'נוסייד שישראל ביצעה". גם על פרופ' גולדהאגן עבר תהליך התפכחות דומה לזה של ימיני. "אפילו עימות זניח כמו זה שהיה בצפון תימן גובה יותר קרבנות בחיי אדם מעשרות שנים של שליטה ישראלית בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה", הוא כותב ומוסיף כי "ספק אם היה סכסוך לאומי אלים שגבה מחיר דמים כה נמוך".

כשאומרים להם שהם נוקטים גישה אנטישמית, זה מרתיע אותם?

"ממש לא. יש כאלה שמכריזים על עצמם כאנטישמים והם גאים בזה. אני נותן בספר את הדוגמה של פרופסור ג'ון מירשהיימר. הוא מהחשובים שבפרופסורים בארצות הברית, איש מכובד ורציני שכתב דברי הלל ושבח לספרו של הישראלי גלעד עצמון, שמגדיר את עצמו כאנטישמי, יהודי אנטישמי שקובע שהבעיה היא לא הציונות או ישראל אלא היהדות הבינלאומית. היא לטעמו הסכנה לשלום העולם".

בהגדרה "יהודים אנטישמים" אתה כולל גם את אנשי השמאל הקיצוני?

"חד משמעית כן".

גם אדם כמו גדעון לוי?

"אני לא רוצה להיכנס לשמות. לגבי גדעון לוי אני רוצה להיות זהיר ולומר שהוא מזין את האנטישמים".

לא מעט עמודים בפרק 'במה מרכזית להסתה' מקדיש ימיני לעיתון 'הארץ'. "העיתון הישראלי הנפוץ ביותר באנגלית, 'הארץ', הפך בעשור האחרון לאחד מעמודי התווך של תעשיית השקרים נגד ישראל", הוא כותב ומציין כי העובדה ששקרים, סילופים, עיוותים ודמוניזציה של ישראל מתפרסמים בעיתון ישראלי, משחקת לידי תוקפי ישראל. הוא מצדו רואה את הדברים הפוך לחלוטין. לדבריו, "העובדה שישראל מאפשרת הוצאתם לאור של פרסומים מעודדי טרור שכאלה, מלמדת על היותה דמוקרטיה שבה חופש הביטוי כולל הכול, גם דעות רדיקליות, גם שקרים, אפילו בוטים".

בפרק זה מציג ימיני שורת דוגמאות לשקרים שהפיץ העיתון נגד מדיניותה של ישראל ונגד צה"ל. בין השאר הוא מזכיר את העלילה שבה הואשם צה"ל בקיום 'נוהל חמור', נוהל שבו ערבי נקשר לאחוריו של חמור שמדורבן לרוץ עד מותו של הערבי הנגרר מאחור. הדיווח ההוא זכה לכותרות בינלאומיות, שהרי עיתון ישראלי עומד מאחוריו. "בקריאה ראשונה התפלצתי", הוא כותב, "הייתכן שבמדינה שבה אני חי יצר הצבא נוהל שלפיו אפשר לקשור פלשתיני לחמור כדי שזה יגרור אותו אל מותו במסע איום ונורא?". בדיקה מאוחרת, של אמנון דנקנר המנוח, העלתה שהסיפור לא היה ולא נברא. גדעון לוי שהביא את הסיפור לעיתון, לא רק שלא נדרש להסברים והתנצלות, אלא שקרנו עלתה בשנים האחרונות והוא נחשב לאחד העיתונאים הישראלים הידועים בעולם.

"מצדיע לעקביות של שוקן"

סיפור החמור שלא היה חובר לסיפור הטבח בג'נין שלא היה, לסיפור פיצוץ מסגד עמוס ילדים בידי צה"ל שגם הוא לא היה, ודוגמאות רבות נוספות כאשר "אחד השיאים של כל הזמנים היה כאשר עיתון 'הארץ' פרסם את הכותרת לפיה 'רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד'", מתייחס ימיני לכותרת נוספת פרי עטו של גדעון לוי. "זה אחד השקרים הבוטים שפורסמו נגד מדינת ישראל בשנים האחרונות", הוא כותב ומנמק ארוכות מדוע.

אז איך קורה שעיתון כזה מצליח לתייג את עצמו כאחד החשובים בישראל, כזה ששום פוליטיקאי ישראלי לא מרשה לעצמו לדלג עליו?

"זה היה פעם עיתון טוב", מסביר ימיני. "הוא הידרדר בעיקר בעשור האחרון לכיוונים של שיח נגד הכיבוש, שיח שהוא לגיטימי אבל כזה שגרם לעיתון להכשיר את כל האמצעים למען המטרה, וכל האמצעים זה בעיקר עוד שקרים ועוד שקרים - בואו נהפוך את ישראל למפלצת ואז אולי נשתחרר מהכיבוש".

"ילד ערבי בן חמש בכה כי חיילים רצו להעביר אותו לאבא שלו. הפכו את ישראל לנאצית בעקבות הסיפור הזה. הרי כל ילד שלוקחים לו ארטיק בוכה בכי תמרורים. בעיתון 'הארץ' כתבו מאמר שישראל היא נאצית ואנחנו בשנות השלושים. בסך הכול החזירו ילד לאבא שלו אחרי שהוא זרק אבנים. איפה כאן הנאצים? מישהו נגע בו? שחט אותו? הרג אותו? שרט אותו? כלום. בהזדמנות אחרת עיכבו מורה ערבייה מנצרת בשדה התעופה באילת. אין יום שבו לא מעוכבים חמישים מוסלמים בנמלי תעופה בעולם, כולל בבוסטון שבה גרתי. על מה אתם מדברים? מה פתאום נאצים? איך אתם קופצים למסקנה שכל בדיקה ביטחונית היא נאציזם? אבל זה מה שהם עושים".

הם עושים את זה במודע?

"זה תהליך שהם עברו. הרטוריקה שלהם הפכה לאנטי ציונית. לטעמם צריך לתעב את מדינת ישראל. מדינת ישראל היא שטן. אתה קורא שם את הביטויים ואומר: לא יכול להיות שהאנשים האלה כותבים דברים כאלה, אבל זה קורה שוב ושוב. בעימות האחרון ברצועת עזה פרסמו שם מאמר של אורי אבנרי שהיה חמור יותר ממאמר 'הרוצחים לטיס' של גדעון לוי, מאמר שבו הוא קובע שאנחנו כמו הנאצים והם בעזה כמו המופצצים בלונדון במלחמת העולם השנייה. אתה קורא את הדבר הזה ואומר הלו, הרי זה החמאס שקורא כל יום להשמיד את היהודים באשר הם יהודים. איך הוא מצליח להפוך את המציאות עד כדי כך? הרי ישראל מציעה עוד ועוד הפסקות אש והם מסרבים. איך הוא הופך את היוצרות? זה מפחיד כתופעה. זה הרי לא מקדם כלום. גם לא את השלום. זה מקדם רק את הסרבנות הפלשתינית, כי ככל שישראל יותר מפלצת - הסיכויים לשלום הולכים ויורדים. הם אפילו לא מציעים לפלשתינים מכנה משותף כלשהו, נגיד מתווה קלינטון, אלא אומרים להם אל תוותרו, תתעקשו על זכות השיבה. אני נותן לכך דוגמאות בספר. הבכירים בעיתון אומרים להם צאו לרחובות, כלומר לאינתיפאדה. אז למה שהם יוותרו? אם אני פלשתיני שקורא עיתון יהודי כזה, למה שאוותר?".

ועם זאת ימיני מוצא גם נקודת זכות בעיתון 'הארץ' ובמו"ל שלו, עמוס שוקן. "אני מצדיע לעמוס שוקן על העקביות. הוא יודע שהוא משלם על זה מחיר. הוא מאמין בהבלים של עצמו ובשקרים של העיתון שלו והוא הולך עם זה ראש בקיר. העיתון הזה עושה דבר איום ונורא. שר ההיסטוריה ישפוט אותם בחומרה על מה שהם עושים, אבל על האמונה הוא ראוי להצדעה".

ימיני ממשיך ומספר על מסעותיו במחוזות השמאל, שגם בהם הוא נתקל בקיר אטום מול העובדות. "לפני כמה ימים הייתי בכנס של הקרן החדשה. הזמינו אותי לשאת דברים בתוך גוב האריות. זה היה כנס על הידרדרות חופש הביטוי ועל דמוקרטיה. שאלתי אותם על פי איזה קנה מידה הם מדברים. אני מציג נתונים מספריים, ושואל: על מה אתם מסתמכים כשאתם קובעים שישראל מידרדרת אל עבר הפשיזם? ישראל לאורך זמן היא יותר ליברלית, יותר דמוקרטית ויותר חופשית. אפשר לאהוב את זה או לא, אבל זה המצב. הם כל כך שבויים בקונספציה שלהם שישראל פושעת כלפי פנים וכלפי חוץ, שכלום לא ישכנע אותם. אני קורא לזה 'תסמונת שטרנהל', כי תמיד מראיינים אותו שיספר כמה שישראל פשיסטית, אבל על מה אתה מדבר? על מה אתה מסתמך? תמיד יש את הפרופסור לענייני פשיזם שיספר שישראל פשיסטית. מספיק עם השקרים האלה".

יש הטוענים שהיחס חסר הפרופורציה לישראל נובע מכך שהציפיות ממנה כמדינה מערבית ודמוקרטית גבוהות יותר.

ימיני דוחה את הטענה מכול וכול. הוא מספר על אחת מהרצאותיו בארה"ב, שבמהלכה קם סטודנט וטען שמישראל דורשים יותר כי היא נחשבת אור לגויים. ימיני לא קנה את המחמאה, זיהה לצדו של הסטודנט סטודנטית ערבייה ושאל אותו אם יהיה מוכן לומר לה בגלוי שהיא, רק משום היותה ערבייה, מתבקשת לעמוד בסטנדרטים ערכיים נמוכים יותר מאחרים. "זו גזענות, ואני שונא גזענות גם אם היא מתחזה לערכיות גבוהה יותר. תיזהר מגזענות", אמר לסטודנט שמיהר להתיישב. "התשובה הזו לא הייתה רק ניצחון אלא נוק אאוט", הוא אומר.

שמאלן בפסק זמן

על אף מתקפותיו נגד שקרי השמאל, ימיני עצמו ממשיך לראות בכיבוש יהודה ושומרון אם כל חטאת מדינית ולאומית. עם זאת, הוא מבקש לפרוך גם את השקרים שנקשרו בתעשיית הכיבוש ומציג נתונים מספריים המלמדים על עלייה דרמטית באיכות חייהם של ערביי יו"ש מאז שישראל שולטת באזור. הוא תוהה איך האינטלקטואלים והעיתונאים יכולים להמשיך ולהגדיר את יהודה ושומרון כמחנה ריכוז ודיכוי אכזרי המזכיר את הנאצים, כאשר בתקופה זו "הפלשתינים נהנו בכל מדד אפשרי מהתפתחות אנושית ולאומית חסרת תקדים".

גם כאן הוא מציג את נתוני האמת המוסתרת: תוחלת החיים ביש"ע, שעמדה על 48 שנים בלבד בשנת 67', זינקה ל‑72 שנה בשנת 2000, עלייה דרמטית יותר מבכל מדינה ערבית באזור. תמותת התינוקות ביש"ע הייתה בשנת 74' כ‑152‑162 תינוקות לאלף לידות. כיום, כך מלמדים נתוני ה‑CIA, מדובר ב‑19.7 תינוקות לכל אלף לידות, בעוד מדינות המזרח התיכון ניצבות על 26.1 תינוקות. בתחומי החינוך קובע דו"ח של הבנק העולמי משנת 2006 כי "עם שיעור אוריינות של 91 אחוזים, הפלשתינים הם האוכלוסייה המשכילה ביותר בקרב מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה". נשיא אוניברסיטת ביר זית כתב כי ב‑67' לא הייתה ביש"ע ולו אוניברסיטה אחת. כיום, לעומת זאת, יש 11 אוניברסיטאות, 13 קולג'ים במתכונת אוניברסיטאית ו‑19 קולג'ים קהילתיים. פרסום רשמי של הרש"פ מלמד כי ביש"ע יש "אחד השיעורים הגבוהים של בוגרי אוניברסיטאות בעולם הערבי", וזהו רק חלק קטן מהנתונים שמציג ימיני, אשר מקפיד להסתמך על מקורות בינלאומיים או פלשתיניים.

אז אולי מחשש שמא ייוודע שהכיבוש הוא טוב כל כך, מעדיפים ב'הארץ' להסתיר זאת בדמוניזציה שקרית של ישראל? אולי התקווה שלהם היא שרק בדרך הזו יצליחו להמאיס את ישראל ולהוביל להקמת מדינה פלשתינית?

"זו בדיוק הגישה שלהם ואני לא מקבל את זה, כי כשעושים דמון לא יהיה שלום".

ימיני כועס על חבריו בשמאל, על ההתעלמות, על ההתכחשות ועל השקר. הוא יודע שהכעס הזה היה אחד המנועים שהובילו אותו לכתיבה, אבל לאן לוקחת אותו ההתפכחות שהוא מצוי בעיצומה - הוא עדיין לא יודע, ובניגוד לאחרים הוא לא מתבייש להודות בכך. הוא פשוט לוקח פסק זמן ומעדיף שלא להציג כעת פתרונות. "אני בסוג מסוים של התפכחות. השאלה היא מה אנחנו כבני אדם בעלי תפיסת עולם עושים כשמוצגים בפנינו נתונים עובדתיים שסותרים את השקפת העולם הזאת. רוב בני האדם נמצאים בהכחשה. גם אני הייתי בסוג מסוים של הכחשה והדחקה. ניסיתי לתרץ שהפלשתינים לא באמת מתכוונים, אבל מגיע השלב שבו אתה אומר שהשקרים הופכים להיות העיקר, הדמוניזציה והדה לגיטימציה הן העיקר. היום כששואלים אותי מה השקפת העולם שלי, אני מודה שאני בתקופת פסק זמן בגלל מה שקורה סביבנו. יש כאן פרקים חדשים בהיסטוריה ואי אפשר להתעלם מכך. אני לא בטוח שאני יכול להרשות לעצמי לחזור על סיסמאות העבר שהאמנתי בהן, לכן החלטתי לקחת פסק זמן אישי".

ובכל זאת, אתה עדיין מעלה, גם בספר שלך, את האפשרות להשארת מיעוט יהודי במדינה פלשתינית כשם שיש מיעוט ערבי במדינה היהודית. כשנזכרים בכל מעשי הטבח שהתחוללו בעולם הערבי, מעשים שאתה מזכיר אותם, הייתי מצפה שאפשרות כזו תרד מסדר היום.

"זו הסיבה שאני היום בפסק זמן. אני בעד מדינה יהודית ודמוקרטית. זה בשבילי כמעט אקסיומה. אני נגד מדינה דו-לאומית".

אז אולי פתרון כמו שמציע נפתלי בנט, סיפוח שטחי C שמותיר בידינו רוב יהודי, יהיה בעיניך ראוי?

"אני לא רוצה לפסול משהו על הסף. אני לא יכול. אני לא אומר שאני מאמץ את הרעיון של בנט, אבל יש כאן פרקים חדשים של המזרח התיכון. הסיפור של דאעש והמדינה האסלאמית הוא רק חלק מפסיפס שקורה בו משהו. אם הוא ימשיך ויפרח זה יאלץ את כולנו לחשוב מחדש, אבל אולי הוא ידעך כי העולם הערבי ייצא נגדו. נכון לעכשיו אני רוצה הפרדה, רוב יהודי, אבל אין לי תשובה לשאלה איך מגיעים לכך".

רגע לפני סיום השיחה חשוב לבן דרור להוסיף עוד הערה אחת, דווקא לקוראי 'בשבע' בהיותו עיתון המזוהה עם הימין: "חשוב לי לציין שכיום הלוחמים הגדולים ביותר נגד השקר הם לאו דווקא מהמחנה הימני, אולי בגלל שהם מתויגים. דווקא אנשים כמו אלן דרשוביץ שתומך בשתי מדינות, שלמה אבינרי, פרופ' אלכס יעקובסון, פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' רות גביזון, גדי טאוב, אלחנן יקירא איש 'שלום עכשיו' ואחרים שנחשבים יוניים בעמדותיהם ונמצאים היום בראש חץ המאבק הזה. חשוב לי לומר את זה דווקא כאן, כדי שלא לעשות הכללות לגבי השמאל".