בשבועות האחרונים אנו שומעים על מזרח ירושלים בעיקר בהקשר של התפרעויות, זריקות אבנים וניסיונות לפיגועים.
והנה השבוע, לכאורה בלי קשר, התבשרנו על התפתחות דרמטית בהתעצמות היישוב היהודי בעיר דוד: עשרים וחמש משפחות חדשות החלו את תהליך הכניסה שלהן לאחד עשר מבנים ברחבי עיר דוד. מדובר בהגדלת הנוכחות היהודית במקום בחמישים אחוזים ובהשגת רוב יהודי במקום, לראשונה מזה אלפיים שנה.
כתבתי שרק לכאורה זה לא קשור להתפרעיות של הערבים, כי זו אחת המחלוקות בין הימין והשמאל כאן: נתן זך האשים את ישראל השבוע בחנק ערביי עזה בגלל, שימו לב, שהקמנו מושבים וקיבוצים מסביב לרצועה. לא בתוכה - מסביב לה, כך שעצם הימצאות יהודים ליד ערבים היא פרובוקציה. מול הטיעון הזה באה המציאות ומוכיחה בדיוק את ההפך: היכן שיש התיישבות יהודית יש יותר שקט מבחינה ביטחונית.
תראו מה קורה ברמת הגולן. תראו מה קורה ביהודה ושומרון לעומת רצועת עזה. גם ירושלים לרוב שקטה עם מאות אלפי הערבים שמתגוררים בה לצד היהודים. לכן, כל מי שרוצה שקט וביטחון, צריך להשקיע בהמשך ההתיישבות היהודית ובהעמקתה בכל רחבי הארץ, ובמיוחד בירושלים עור קודשנו.
אך כמובן שהנימוק הזה הוא רק חלק מהסיבה לשמחה הגדולה על הגדלת היישוב היהודי בעיר דוד. כי ההתפתחות הטבעית לאורך ההיסטוריה הייתה מעיר דוד לכיוון הר הבית, דרך העופל שמפריד ביניהם. כיום, כאשר אנו מגיעים לכותל מצד מערב, קירות מפרידים בינינו ובין ההר. לעומת זאת, בין עיר דוד להר הבית מפרידים שערי חולדה והמדרגות המובילות אליהם. אני משוכנע שדוידל׳ה לא יסתפק רק בביסוס ובהעמקת ההתיישבות בעיר דוד, אלא גם יחשוב איך ממשיכים לממש את הרצף ההיסטורי הזה הלאה מעומק הקדרון אל מעלה ההר.
ורק דבר אחד לא מובן בכל הסיפור המופלא הזה של חידוש ההתיישבות היהודית בעיר דוד: איך דוידל׳ה עוד לא קיבל את פרס ישראל על מפעלו הכביר.