הריקבון במשטרת ישראל הפך כבר לאיום אסטרטגי על המוסד. למי שלא הבין עדיין מה בדיוק מתרחש שם בשבועות האחרונים, ננסה להסביר במילים פשוטות.
לקראת פרישת המפכ"ל יוחנן דנינו היה צפוי סבב מינויים נרחב בצמרת המשטרה. מכיוון שבחודשים האחרונים רשמה מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים) מספר הישגים מרשימים בהעמדה לדין של קצינים בכירים בעבירות של טוהר המידות (כמו למשל בפרשת ניצב ארביב) ובעבירות מוסר (ניצב ניסו שחם), מצאו מספר בכירים במשטרה שיטה חוקית ויעילה לסלק מדרכם יריבים מקצועיים. מסתבר שללא מעט מבכירי המשטרה יש פרשות בעייתיות בעברם. נדגיש לא מדובר בפרשות שעלולות להביך את הקצינים. מבוכה ובושה פסו מהארץ, בוודאי משורות משטרת ישראל.
מדובר בפרשות פליליות ממש, רובן על רקע מיני, שטויחו בתוך הארגון ועכשיו עולות על פני השטח על פי אינטרס של מתמודד זה או אחר. הנחישות, הראויה לציון, של פרקליטות המדינה, זו שמובילה עכשיו הליכים נגד ראש ממשלה, רב ראשי, רמטכ"ל ולפחות שני ניצבים, הפכה את החשבון לפשוט. עדיף לפרוש מיד עם מבוכה קלה, ולא להיגרר להליך משפטי שסופו מי ישורנו.
מכל מקום, אם נותרה עדיין מעט משמעות לביטוי "אחריות מיניסטריאלית", מישהו צריך לרמוז לשר יצחק אהרונוביץ' כי טוב שיפרוש, גם אם לו עצמו אין שלדים בארון. אחרי הכול, המשטרה מתפוררת תחת שרביטו של מי שהיה השר לביטחון פנים במשך חמש וחצי השנים האחרונות. הקדנציה הארוכה בתפקיד מאז ומעולם.
הנשיא בדעת מיעוט
בשנת 2012, במסגרת ניסיונות לבלימת גלי המסתננים, חוקקה הכנסת חוק המאפשר להחזיק שוהים בלתי חוקיים במתקן כליאה לתקופה של עד שלוש שנים. לפני שנה בדיוק קבע בית המשפט העליון כי מדובר בפגיעה קשה בזכותו של אדם לחירות. השופטים ביטלו את חוק הכנסת (ברוב דעות של שמונה שופטים נגד דעתו החולקת של השופט הנדל), וכתבו שהם אמנם מבינים את הצורך הקיומי של המדינה בבלימת גל המסתננים מאפריקה, אבל הכנסת תיאלץ למצוא לשם כך פתרון מרוכך יותר.
חברי הכנסת האמינו לשופטים ומיהרו לתקן החוק בהוראת שעה, כך שיאזן טוב יותר בין הצורך להימנע מפגיעות חמורות בחירותו של אדם בלא משפט, ובין הצורך של מדינת ישראל לשרוד כמדינה יהודית, או בכלל כמדינה. הם חוקקו את החוק מחדש. הם לא יצאו ידי חובה בתיקונים קוסמטיים אלא הפכו את מתקן הכליאה למתקן פתוח, כזה שמחייב את המסתננים להגיע אליו שלוש פעמים ביום. מין שילוב בין בית סוהר לאכסניה חינם על חשבון המדינה.
מצד אחד הסידור לא אפשר למסתננים להתפרנס, ומצד שני לעבוד למחייתם הם לא ממש צריכים. גם את הסידור ההומני הזה הגבילה הכנסת למקסימום שנה אחד, ותחולתו הייתה רק למסתננים שנכנסו ארצה לאחר חקיקת חוק המסתננים ב‑2012, כלומר לאלו שהגיעו לכאן כשהם מודעים לסיכון החוקי שהם נוטלים על עצמם.
החוק המקורי היה אמור להיות יעיל יותר ולגרום לעזיבתם של עשרות אלפים. אבל גם החוק השני, הצנוע יותר, היה אפקטיבי. ידע כל מסתנן אפריקני (והניסיון הוכיח שהמסתננים מודעים היטב למצב החוקי בישראל לפני שהם מחליטים לצאת לדרך) שאת חודשי העבודה המקווים בתל אביב הוא יעביר באכסניה בנגב, כאשר הרשויות נותנות עדיפות לבדיקת זכאותו למעמד של פליט. ומכיוון שברוב המכריע של המקרים אין מדובר בפליטים, המסע הזה יסתיים בגירוש מבלי שניתנה לו אפילו ההזדמנות לכסות את עלות ההרפתקה.
אשר על כן, במהלך השנה האחרונה מאות רבות מיושבי המתקן בנגב העדיפו לקצר הליכים - לקבל מענק של כמה אלפי דולרים ולעזוב את הארץ מרצון. אלפים אחרים פשוט לא יצאו לדרך.
בסוף השבוע שעבר פסלו שופטי בג"ץ, הפעם נגד דעת המיעוט של נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס ושל השופטים ניל הנדל ויצחק עמית, גם את החוק המתוקן. השופט פוגלמן, בפסק הדין העיקרי, גולל תפיסה קיצונית לפיה ייתכן שאין אפשרות לכלוא כלל מסתננים, ולו לתקופה קצרה, אם הם הצהירו שהם מבקשי מקלט.
עוד לפני ששר הפנים הפורש גדעון סער הודיע כי לדעתו בעקבות פסיקת בג"ץ יש לתקן את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולהגביל את סמכות בג"ץ, התריע הנשיא גרוניס בפסק הדין כי השופטים מסכנים את מעמדם כאשר הם נוטלים לעצמם את סמכותה של הכנסת לחוקק חוקים ולקבוע את מדיניות ההגירה לישראל.
גרוניס ציטט את שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר, שהתריע מפני השימוש המופרז בסמכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקים של הכנסת. "סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה", כתב השופט זמיר, "יש לשמור עליה היטב, כדי שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרה הראוי. אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאוד שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו". השופט גרוניס הזהיר את חבריו כי דווקא בגלל שהכנסת נענתה לבית המשפט העליון בפעם הראשונה, פסילה נוספת של החוק עלולה להיות מסוכנת דווקא למעמדו של בית המשפט.
"ברור, שבמקרה כזה על בית המשפט לגלות זהירות כפולה ומכופלת עת שמעביר הוא דבר חקיקה ראשית דרך המסננת החוקתית", כתב השופט גרוניס, והוא יודע בדיוק מדוע. אחת ההצעות שעלתה לתיקון חוקי היסוד, ושמקודמת בימים אלה, היא אמנם לאפשר לבית המשפט העליון להמשיך בביקורת החוקתית ולפסול חוק של הכנסת, אך רק פעם אחת. אם הכנסת מתעקשת לשוב ולחוקק את אותו החוק, הדמוקרטיה תגבר על השקפתם הערכית של תשעה משפטנים.
אל תשליכום
ערב ראש השנה פרסם בית המשפט העליון פסק דין תקדימי שעשוי להקשות מאוד על עושק קשישים על ידי בתי האבות שהם שוהים בהם. שלוש עשרה וחצי שנים התגלגל בבתי המשפט תיק שבו ביקשה בתם המאומצת של זוג קשישים מנהריה להחזיר לעיזבון של הוריה יותר מחצי מיליון שקלים (כ‑700 אלף שקלים בערכים של 2014) מבית האבות שבו שהו בחמש השנים האחרונות לחייהם.
השניים, זוג ערירי שעלה מגרמניה, שכרו יחידה של שני חדרים בבית האבות ושילמו עליה בהפקדת סכומים גדולים בעבור חוזה שהות של שנתיים. את המשא ומתן עם מנהלי בית האבות ניהל הזקן, ועל פי ההסכם האחרון עמם הוא העביר להם סכום של 300 אלף שקלים לתקופת מגורים של שנתיים. ההסכם שיקף דמי שהייה חודשיים של 12 וחצי אלף שקלים לשני בני הזוג. בית האבות התחייב להחזיר 5,500 שקלים מתוכם בכל חודש אם אחד מבני הזוג ילך לעולמו במהלך אותה תקופה, או את יתרת הסכום כולו, לבת המאומצת היורשת, אם שני בני הזוג ילכו לעולמם.
שני הקשישים שרדו את תקופת ההסכם, אך הגבר נפטר בסמוך לסיום החוזה. בשבועות שאחרי פטירתו תיעדו היומנים של בית האבות תלונות של האישה על חולשה וסחרחורת ואף נפילה כתוצאה מהן. עוד כמה שבועות חלפו והנהלת בית האבות החתימה את האישה על הסכם חדש, שונה מקודמיו.
על פי העסקה היא התחייבה להעביר את כל הכספים בחשבונותיה, 530 אלף שקלים, לבית האבות. בהסכם נכתב שבשום מקרה לא יוחזרו כספים ליורשה במקרה שתלך לבית עולמה, ובתמורה הורשתה לשהות במקום עד יום מותה. על פי מחירי החוזה הקודם מדובר היה בדמי שהייה של מעט יותר משש שנים. אך האישה, שהייתה אז כאמור במצב גופני ירוד, נפטרה ימים אחדים לאחר חתימת החוזה. אין זה מוות מפתיע, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה אז כבר בת תשעים ואחת.
במשך שנים נאבק עורך הדין הוותיק חנניה לוינגר בבית האבות בשם הבת המאומצת. בית משפט השלום הכשיר את החוזה הבעייתי. המחוזי הפך את ההחלטה ברוב דעות. בית המשפט העליון צירף בפסק הדין שניתן השבוע את חוק החוזים המאפשר לבטל חוזה בשל עושק לסעיף 3 המפורט של החוק להגנת הצרכן האוסר השפעה לא הוגנת של בעל עסק, וקבע כי ההסכם מבוטל.
הוא צירף את העובדה שהאישה לא שלטה בעברית ושההסכם לא תורגם לה לעובדה שעורך הדין שהחתים אותה על החוזה, כמו גם הפסיכיאטר שאישר את כשירותה לחתום עליו, עבדו באופן שוטף עם הנהלת בית האבות.
לכך התווספו העובדה שהאישה הייתה חולה והאלמנטים המחשידים בחוזה – הדרישה להעביר בבהילות את כל הכסף שהיה בחשבון. בית המשפט גם קבע עיקרון חשוב: דייר קשיש תלוי בבית האבות, כתבו השופטים, ולכן אין דינו כצרכן רגיל שיכול לבחור בחופשיות ספק אחר. לפיכך מנהלי בתי אבות צריכים להקפיד במיוחד על ההוגנות בחתימת הסכמים.