"רחמנא ליבא בעי"
בחלקו הראשון של המיפגש עמד הרב על עומק עניינה של תפילה. העובדה שנהגו לקרות ביום הראשון של ראש השנה דווקא את פרשת שילוחו של ישמעאל, אומרת דרשני! קריאת היום השני מובנת – עקידת יצחק, אך מה כה חשוב ב"פרשת ישמעאל"! זאת ועוד, לכאורה עולים ממנה שני מסרים סותרים: מחד גיסא: "המתפלל על חבירו נענה תחילה", כשרה אשת אברהם שנענתה עם תפילת אברהם על אנשי גרר.
מאידך גיסא, עולה דווקא עדיפות לתפילת החולה על עצמו, כפי שבא לידי ביטוי בתפילת ישמעאל שנענית: "וישמע אלוקים את קול הנער". . ובכן, דבר הוא, מה עדיף – החולה על עצמו או דווקא זולתו עבורו !
אין זה – הסביר הרב – אלא שהדבר אינו חד-מימדי וחד-משמעי. יש אדם ויש אדם, יש תפילה ויש תפילה, יש מצב ויש מצב. יש אדם שההתעוררות העיקרית שלו היא דווקא בתפילתו על עצמו, ויש שדווקא להיפך – אדם שאצלו עיקר ההתעוררות היא דווקא עבור זולתו. אלה ואלה מכנה משותף להם: הלב. ליבו של אדם, ליבו של המתפלל, זה עיקר עניינה של תפילה. מי שמתפלל מעומק הלב – בע"ה נענה, ולא משנה כיצד התעורר.
עם זאת, תנאי בדבר, שהוא "קורא" לה' "באמת"! הגר"א דייק שבמזמור "תהלה לדוד" אותו אנחנו אומרים שלוש פעמים בכל יום, כל הפסוקים מכילים שתי צלעות שביניהן וי"ו החיבור, להוציא שני פסוקים, שאחד מהם הוא: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת"; "לכל" ולא "ולכל אשר יקראוהו...". אין זה אלא שכאן שתי הצלעות מחוברות, מאוחדות ואף מותנות זו בזו. אין ה' עונה לכל קוראיו אלא אם כן הם אכן קוראים לו "באמת". סיכם אם כן הרב שזה אחד ממוקד ענייני הימים הנוראים: תפילה, ולכך צריך להיערך כדבעי.
הרב נענה לבקשת נשיא המכללה, הרב פרופ' נריה גוטל, והסכים להשיב על מיקבץ שאלות שהיפנו אליו הסטודנטיות. מטבע הדברים – שבוע לפני שמיטה, ולאור היות הנושא מועצם ביותר במכללה – נסבה אחת השאלות על השמיטה: מה היא מדיניות הרבנות הראשית ומה יחסה למכלול החלופות שלפתחנו.
הרב נענה לאתגר וביאר באופן ממצה את הסוגיות שלפניהן ניצבה, ועדיין ניצבת, הרבנות הראשית. הרב פתח בתיאור מיגוון החלופות: היתר מכירה, אוצר בית דין, מצע מנותק וחממות, איסום ששית, וכן יבולי נכרים מהארץ ומחו"ל. מגמת הרבנות הראשית היא לספק לכל גוון באוכלוסיה את שמתאים להשקפת עולמו, ובלבד שהדבר ייעשה כנדרש בהלכה.
היתר המכירה – למשל – הוא הכרח שחייבים להמשיכו גם כעת. בכל הכבוד לנמנעים מכל מלאכה בקרקע, כמו גם הכבוד שמגיע לחקלאים שנשמעים להנחיות בית הדין – "אוצר בית דין" - עדיין אין להתעלם מהעובדה שרוב אוכלוסיית עובדי האדמה, כמו גם רוב אוכלוסיית האזרחים-הצרכנים, הם בעלי "כיפה שקופה". מנקודת מבט של מדינה, המכירה היא הכרח לשנה זו ומכל שכן לשנים שאחריה: תפיסת שטחים היום; תפיסת שווקי ייצוא לשנה זו ואלה שאחריה; ואף מקור פרנסה. אסור לנו לעשות חקלאים אלה עבריינים; המדינה זקוקה גם ליבולים אלה. ואחר שגדולי עולם במהלך כל הדורות צידדו ותמכו בהיתר המכירה – גם אם לא כולם – אזיי ברור שתקפותו אינה בת-עוררין.
בחידוד מסויים – אך אמיתי לגמרי – אמר הרב: אהבת חינם וגם שנאת חינם הן מצוה ועבירה דאורייתא, בעוד ששמיטה בזמן הזה אינה אלא מדרבנן... נוח לנו לבקר את זולתנו, להצביע על קלקוליה ופגמיה של שיטתו, ובמקביל איננו נוטים לעשות זאת כלפי עצמנו. טוב יעשה כל אדם וכל חוג אם יתרכז במשנתו-שלו ובשיטתו-הוא, יבסס אותה כדבעי ויהלך לפיה, תוך שהוא מותיר מרחב לשיטת זולתו, שגם לה בסיס הלכתי.
אגב כך, חשף הרב "סקופ" מרתק בנוגע לשנת השמיטה הנוכחית. מן המפורסמות שגם כאשר מבוצע "היתר מכירה", בכל זאת אין מסתמכים עליו בכל שנוגע לגינות נוי וכדו'. מאחר וכאן כבר לא מדובר בכורח, לכן בכל הנוגע לגינות – פרטיות וציבוריות כאחד – ההכרעה היא שיש לשמור שמיטה כהלכתה – טיפול משמר ותו לא. כך היה וכך הווה, לכולי עלמא, גם למצדדים ב'היתר המכירה'. ובכן, מתברר שבתשע"ה, לראשונה מאז ייסודו של 'היתר המכירה', ובאופן חריג מאוד וחד-פעמי, ניתן היתר לגינון מסויים בשמיטה.
במה דברים אמורים? ובכן, לעיר הבה"דים שנבנית בנגב אמורים לעבור בסיסים צה"ליים רבים. מדובר במפעל לאומי ממדרגה ראשונה, מפעל שעלותו גבוהה ביותר. עתה מתברר שכחלק מהמכרז, הקבלן שזכה בו נדרש – בין השאר – גם לגינון, ובהיקף גדול מאוד. בהתקרב שנת השמיטה ואיסור עשיית מלאכה בקרקע, אמר הקבלן: "אין בעיה. אני מוכן לעצור את עבודות הגינון ולא לבצעם, אך אתם מחוייבים כלפיי. הפרתם חוזה – שלמו טבין ותקילין". למען הסר ספק: מדובר במיליונים רבים, סכומים שיילכו לריק, במקום להיות מושקעים בצרכי בטחון מובהקים.
הרב לאו סיפר כי הסוגיה התגלגלה לפיתחה של 'ועדת השמיטה' של הרבנות הראשית, והוועדה נחלקה בדעותיה: שלשוה חברים בוועדה – הרב יעקב אריאל, הרב אברהם יוסף והרב דוד לאו עצמו. הרב אריאל התנגד, ואולם שני החברים האחרים צידדו להתיר, מה גם שהאיזור המדובר הוא בגדר "כיבוש עולי מצרים" ולא "כיבוש עולי בבל", ולכן הדבר קל יותר. כאמור, הכרעה חריגה וחד-פעמית זו, ממש 'הוראת שעה', היא חידוש של ממש, וזו לו חשיפה ראשונה.
הרב עוד נשאל שאלות נוספות, לא מעט מהן בענייני כשרות: מה בין בד"צים שונים להכשרי הרבנות הראשית; מה דין אבקת חלב נכרי; מה יעשה מי שמתארח אצל הוריו שמקילים בכשרות כזו ואחרת ועוד. כן נשאל הרב על יציאה מחו"ל בכלל ועל נסיעה ל'אומן' בפרט ועוד ועוד. בקיצור, היה זה ביקור חשוב, מרתק, ובזמן הנכון.
עם יציאתו מהמכללה הביע הרב קורת רוח מרובה מהאירוע ומאיכות הסטודנטיות, ומראש הביע הסכמה, בחפץ לב, להגיע שוב.