1. "זאת המנגינה שלנו" הוא שמו של יום השידורים בן עשר השעות שמתקיים היום בשתיים מתחנות הרדיו המואזנות ביותר בישראל, גלי צה"ל וגלגל"צ.
מהשעה 8 בבוקר ועד לשעה 6 בערב משמיעים שדרני התחנות את השירים שאהבו חללי מבצע "צוק איתן", האזרחים והחיילים, בצירוף מספר מילים של אחד מבני המשפחה על כל אחד מ-72 החללים.
זה יום שידורים יפהיפה, באמת. כשלוקחים את השיר שכל אחד מהנופלים אהב יותר מכל, התוצאה היא מצעד של 72 שירים יפים, כאלו שבאמת כיף לשמוע. אבל למרות זאת מדובר ביום שידורים בעייתי מאוד, משום שהוא מחזק את הזיהוי, שמתקיים בעשורים האחרונים, בין פולחן השכול ובין מהותה של הישראליות.
2. ב-66 שנותיה של מדינת ישראל התפתח בה פולחן שכול מפותח מאוד. מ"שמעו נא רעי והגידו, היש עוד פלמ"חניק כמו דודו" ועד ל"נסיך הקטן מפלוגה ב'", מ"שיר הרעות" ועד ל"מכתב קטן". צירוף של נסיבות סוציולוגיות והיסטוריות, חלקן מכוונותך וחלקן בלתי מכוונות, פיתח את אתוס "חללי צה"ל" למימדים בעייתיים מאוד.
פולחן השכול הפך את העיסוק בנופלים ובנפילתם לאלמנט מרכזי מאוד בדרך שבה זוכרת אותם מדינת ישראל. בניגוד לאתוס האבל היהודי, שהוא אתוס של השתחררות הדרגתית מהאבל, פולחן השכול הישראלי הוא פולחן של התחפרות באבל. ביהדות האבל פוחת והולך, מהשבעה לשלושים, מהשלושים ל-שנה, ומשם והלאה העצב העמוק עובר "המרה" לזיכרון. אזכרה יהודית היא בדרך כלל שילוב בין מפגש חיזוק למפגש משפחתי שמח. לעומתה, ימי הזיכרון הישראליים הן ימי דיכאון.
3. פולחן השכול התחיל כאן כבר בתש"ח, אולם מאז מלחמת יום הכיפורים וביתר שאת מאז מלחמת שלום הגליל, מלחמת לבנון הראשונה, הוא הפך להיות חלק מהותי מהניסוח של הישראליות. כך הפך יום הזיכרון מיום לשבוע, יום הכיפורים הפך מיום של תשובה, סליחה וחמלה ליום זיכרון שני, וזכר החללים הפך לדבק העיקרי שמחבר בין חלקי הישראליות.
שקיעתם של האתוסים המכוננים כדוגמת ההתיישבות החלוצית, בניית הארץ, התעשייה והחקלאות, הותירה את צה"ל בבדידות מזהרת במרכז הזירה, כאשר גם בו החליפו בתי העלמין את במות המצעדים.
4. את התהליך הזה מובילים כמה גורמים, אולם המרכזי שבהם הוא התקשורת. כלי התקשורת המרכזיים בישראל, המשמשים כסוכנים המרכזיים של הזהות הישראלית בשכבות הרחבות של הציבור, מטפחים את פולחן האבל באדיקות, תוך הדגשת מקומו המרכזי. מוספי האבל בעיתונים הישראליים ביום הזיכרון ומוספי המלחמה בערבי יום כיפור, הם תופעה שאין לה אח ורע בעולם.
התוצאה היא הדחקה של אלמנטים זהותיים אחרים שיכלו להיות הדבק והתוכן של הישראליות העכשווית. במקום שהזהות היהודית, עולם הערכים היהודי, וערכים של בניה צמיחה והתפתחות יעמדו במרכז הזהות הישראלית, עומד שם פולחן האבל שמחליש במקום לחזק ומדכא במקום להצמיח.
5. ערב יום הכיפורים כדאי להתחיל את תהליך ה"חזרה בתשובה" דווקא מהיום הזה. את מלחמת יום הכיפורים צריך להזכיר, אבל למחרת יום הכיפורים. את ערב יום הכיפורים צריכה התקשורת להקדיש לתוכנו המקורי של היום, גם אם בלבוש ופרשנות מעודכנים.
עיסוק בסליחה, עיסוק במחילה, עיסוק בעולמה של היהדות ובמקומה במדינה היהודית שקמה כאן לאחר 2000 שנות גלות, צריכים לעמוד במוקד היום הזה. מהפך שכזה יהיה אולי תחילתה של הדרך שבסופה תנוסח הישראליות באופן ראוי יותר ויהודי יותר.