שילוב של לימודי קודש ורכישת מקצוע
שילוב של לימודי קודש ורכישת מקצוע צילום: פלאש 90

הביטויים "ישיבה חרדית", "מגמת חשמל", "שיעור א'", "מגמת נגרות" ו"חוות רכיבה" לא נשמעים קשורים זה לזה בשמיעה ראשונה, והאמת שגם לא בשמיעה שנייה.

אם הייתם קוראים בעיתון על ישיבה חרדית שהיא חלק מרשת 'אורט', סביר להניח שהייתם בטוחים שנפלה כאן איזו טעות סופר, ושהמגיה או העורך לא עשו את עבודתם נאמנה. אבל הסיפור של ישיבת כפר זיתים בגליל התחתון, לא רחוק מטבריה, הוא אמיתי לחלוטין, אם כי בהחלט לא שגרתי.

"אחרי חודשיים, לא יכולתי לעזוב"

הרב איתן בוטה הוא מנהל הפנימייה בישיבה, ודמות בולטת בתוכה. כמו כל התלמידים וחלק ניכר מאנשי הצוות, הוא בא מרקע חרדי רגיל. "גדלתי בבית חרדי לכל דבר. הורים חוזרים בתשובה, למדתי בישיבת יקירי ירושלים ובישיבה גדולה באר התלמוד. בשלב הזה יצאתי לשידוכים והכרתי את אשתי, בת טבריה. אשתי רצתה להיות ליד ההורים שלה, אז אמרתי לה: 'אין בעיה, שנה אחת נהיה בטבריה, ואחר כך מיד בורחים חזרה למרכז'. לא ידעתי מה אעשה בצפון שנה שלמה, מה היעד שלי. הייתי סופר סת"ם והתעסקתי בתשמישי קדושה, הייתי מסודר בחיים ולא היה חסר לי שום דבר".

השינוי בחייו של הרב איתן בא עם הולדת בתו. "אחרי שנולדה לנו ילדה, התברר שהיא צריכה לעבור ניתוח לב פתוח בגיל שנה וחצי. בעקבות כך עזבתי את הכולל אחרי שש שנים שלמדתי שם. שנתיים הייתי צמוד לילדה ועברנו שבעה מדורי גיהינום. במשך כל התקופה הזאת הייתי עדיין רשום באופן רשמי בכולל והגשתי דרכו דחיית גיוס, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני פשוט לא שם, והגיע הזמן להחליט מה אני עושה עם עצמי. באותו זמן שמעתי שאפשר לעשות שירות אזרחי של שנה בכפר זיתים. החלטתי ללכת על זה, לתרום את החלק שלי למדינה, וכך בעצם הגעתי לכפר זיתים".

ההגעה לכפר זיתים לא נראתה אז לרב איתן כמבשרת על שינוי משמעותי בחייו, אולם האמת התבררה מהר מאוד. "באתי לרב פרנק, ראש הישיבה, ואמרתי לו שאני רוצה לעשות שירות אזרחי של שנה ולא יותר, ואחר כך ללכת מכאן. הוא שאל אותי כל מיני שאלות, בין היתר על הרקע החינוכי שלי, ואמר: 'אין בעיה. תבוא, תהיה כאן שנה, ואם תרצה אחר כך תלך'. אחרי חודשיים כבר אי אפשר היה למשוך אותי מכאן. עזבתי הכול, את המשכורות שהיו לי בחוץ, זרקתי את כל מה שעשיתי קודם והייתי כאן 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. אלה החיים שלי, זה המקום שלי, אני מתמלא מהמקום הזה, מהנתינה, מההקשבה, מהבנייה של התלמידים. הייתי ארבע שנים ר"מ של שיעור א', מקבל חבר'ה מפורקים מהרחוב ובונה אותם. בתחילת השנה אתה עושה סעודה עם החבר'ה אצלך בבית ואתה מרגיש את הקושי להושיב אותם, לדבר איתם. בסוף השנה אתה עושה להם מפגש דומה אצלך בבית ואתה קולט חבר'ה בוגרים שאפשר לדבר איתם, שיודעים להכיר טובה, יודעים לדבר, ואתה מרגיש את היצירה של המקום הזה".

מה נותנת לך העשייה בכפר זיתים?

"אתה רואה חבר'ה שיצאו מכאן, שכבר מתחילים להקים בתים, לבנות את החיים שלהם, וזה ממלא אותך. בשום עבודה אחרת שהייתי ועבדתי בה לא חייכתי וזה לא מילא לי את הלב כמו כאן. כשהתלמידים נוסעים לשבת הביתה אני כבר מתגעגע אליהם, מחכה שהם יחזרו".

ואיך באמת נוצר השינוי אצל התלמידים?

"לבנות מערכת אמון עם התלמיד וליצור לו חוויה מתקנת, אחרי כל מה שעבר עד שהגיע לכאן, זה דבר שלוקח לפחות ארבעה חודשים. אתה עושה שיחה אישית עם תלמיד, ועוד שיחה אישית ועוד שיחה אישית. התלמיד מבין שאתה שם בשבילו, בלי שום אינטרס אחר, לא מתכוון לנצל אותו ולא לפגוע בו. ברגע שאתה גורם לתלמיד להבין שיש כאן בן אדם שנמצא כאן בשבילו, ומוכן להקריב מעצמו בשביל זה, אז הוא מתחיל לדבר איתך על דברים, להתייעץ איתך, לפתוח איתך את מה שמציק לו. כשכואב לו משהו בבית, כשמשהו במשפחה לא בסדר, כשמשהו מציק לו בכיתה, אז הוא בא אליך. התלמיד מצפה שאתה תקשיב לו ובסוף תייעץ לו את העצה הכי נכונה. וכשאתה רואה תלמיד כזה שאתה מייעץ לו והוא נשמע לעצה, כשגם בחופש הוא מתקשר אליך להתייעץ בשאלות שמטרידות אותו, כשההורים מתקשרים באמצע ויכוח עם הילד בבית ומספרים לך שהילד אמר 'מה שהרב איתן יגיד זה מה שאני אעשה', אתה מבין שעשית צעד מאוד גדול עם הילד. מתקשרת אליי אמא ואומרת לי 'בחיים לא היה מישהו שהצליח להגיד לילד הזה מה לעשות', אתה מקבל מזה כוחות אדירים".

חיבוקים ושיחות זה מספיק?

"לא. אני תמיד מסביר לתלמידים שכולנו מחפשים גבולות. אנחנו בודקים אותם לא כי אנחנו רוצים לפרוץ את הגבול או הגדר. אנחנו פשוט בודקים כמה הקיר הזה חזק. כשהם רואים שאנחנו חזקים ועומדים על הגבולות, הם מבינים שהם יכולים להישען עלינו. הם מבינים שאנחנו כאן בשביל שלהם יהיה טוב והם מחפשים את המשענת הזו. כשהתלמיד רואה שאני מגיע אליו בחופש, על חשבון הזמן שלי, בשביל לחפש לו עבודה כדי שהוא יעשה עם עצמו משהו ולא סתם יסתובב, הוא מבין שבאמת אכפת לי ממנו.

"הגבולות הברורים מביאים גם לתופעה שחוזרת כל שנה. בהתחלה אני קשוח מאוד ומציב גבולות נוקשים. ואז התלמידים החדשים יוצאים וכביכול מלכלכים עליי: 'מה זה הרב הזה? מה הוא רוצה מאיתנו?'. אז באים אליי התלמידים מהשנים שעברו ואומרים לי: 'מה אומרים עליך, הרב? ככה מלכלכים עליך? אנחנו לא יכולים לשמוע את זה'. כמובן שאני עונה להם: 'זה בסדר, גם אתם דיברתם ככה בהתחלה וגם להם זה יעבור'. התחושה הזאת של החבר'ה הוותיקים יותר שמגוננים עליך, ממלאת לך את הלב".

חיבור דרך האדמה

אריה הוא תלמיד שיעור ג' (כיתה י"א) בישיבה, ירושלמי משכונת גבעת שאול, בן למשפחה של חסידי ברסלב. על הישיבה בכפר זיתים הוא שמע כמעט במקרה. "למדתי בהרבה מקומות, לא הסתדרתי כל כך עם הלימודים. הייתי בישיבה אבל לא הצלחתי ללמוד כל היום, לא הייתי מסוגל לשבת כל כך הרבה שעות. בתוך כל הבלגן הזה נסעתי עם המשפחה שלי לבית מלון לחג הפסח. שם פגשתי את אחד הבחורים שלומד כאן. התחלנו לדבר ואז שמעתי ממנו על המקום הזה וככה הגעתי לכאן".

איך מתנהל סדר היום שלך?

"אני אחראי על פינת הקפה. אני קם ב‑6:40 בערך, אז אני פותח את פינת הקפה. כל הבחורים באים, מכינים קפה ויוצאים. אחר כך תפילה, אוכל, מסדרים את החדרים, ואז מתחילים את הלימודים של הבוקר, שזה לימודי קודש: משנה, חומש, נביא, הלכה. אחרי הצהריים יש מגמות - נגרות, חשמל ומחשבים. אני במגמת חשמל, שבה הלימודים מתחלקים ללימודים מעשיים ולימודים עיוניים, שמתחלקים על פני השבוע".

מה ההבדל בין הלימודים בישיבה בכפר זיתים ללימודים שלא הסתדרת איתם בעבר?

"האווירה, איך שהמורים מלמדים. המורים ממש טובים ויודעים איך להעביר את השיעורים, הם לא כופים עליך. בשנה שעברה היה לי מורה שגרם לי לחכות כל יום לשיעור".

ההסתגלות למקום המרוחק לא הייתה קלה לאריה. "בהתחלה זה היה קשה, להתרגל למקום, לשטח, לאזור, אבל מתרגלים. אחר כך אתה מכיר את החברים, מתרגל לפנימייה, מכיר את הנוף, את הארבל, ואתה לומד לאהוב את זה. אני אוהב את המרחק מהבית, זה נותן לך שקט וככה אתה גם רוצה לחזור. בגלל שאני פה כיף לי לחזור הביתה, המרחק נותן לי הרבה. עכשיו אני מתחיל גם קורס מדריכי רכיבה, כך שבסוף השנה הבאה אני אצא מכאן עם תעודה של מדריך רכיבה ותעודה של חשמלאי מוסמך. אני מקבל פה גם ניסיון בעבודה".

את החברה החרדית אריה לא מתכוון לעזוב בשום אופן. "הלימודים פה נתנו לי כיוון אחר מבני המשפחה שלי. אנשים שלומדים בישיבות אין להם כל כך ניסיון בדברים אחרים, אני מקבל ידע לחיים. למרות זאת, אני מתכוון להיות חרדי גם בעתיד. השינוי שאני עובר כאן הוא רק לטובה".

גם חיים, בן המושב החרדי תפרח הסמוך לבאר שבע, לומד בשיעור ג' בישיבה. בשבילו המסלול לכפר זיתים היה טבעי יותר, עקב הקשר המשפחתי למקום. "אני הגעתי אחרי אחי הגדול שגם למד כאן. הוא הגיע דרך חבר שלו. אחי התגייס לצבא, ואיך שהוא יצא מפה אני הגעתי. לפני כן למדתי בבית ספר, ועוד לפני שסיימתי את כיתה ח' הגעתי לכאן. מסגרות אחרות לא התאימו לי, כי לומדים בהן יותר מדי וכאן זה בדיוק באמצע, לומדים ונהנים בדיוק במידה הנדרשת. במקומות אחרים לומדים כל היום, מהבוקר עד הערב, בקושי יש הפסקות וקשה מאוד להתרכז. זה לא בשבילי ולא התאים לי".

וכאן אתה לא צריך ללמוד הרבה?

"אני לומד במגמת חשמל. זו המגמה הכי קשה מכל המגמות, ומי שלומד במגמת חשמל אלו החבר'ה הכי טובים. גם כאן יש לא מעט לימודים עיוניים, אבל זה לא כמו במקומות אחרים שבהם לומדים גמרא ומקצועות קודש כל היום".

גם חיים רואה את עתידו בתוך החברה החרדית, גם אם בשלב זה מסלול חייו שונה מהמסלול הסטנדרטי של חבריו. את הלימודים והניסיון המקצועי הוא מתכוון לקחת איתו לחיים. "אני רואה את עצמי בן תורה, אני לומד תורה ואני חלק מהמקום הזה. אין לי תוכניות מוגדרות להמשך, אבל רוב הבחורים כאן מתגייסים ואחרי הצבא מתחתנים. אני רואה את עצמי עובד כחשמלאי. עבדתי לא מעט גם כאן בישיבה, שיפצו כאן כמה חדרים ועשינו עבודות חשמל. עבדתי עם חשמלאי שלמד כאן ויש לו כבר תעודה".

מה מחבר אותך לישיבה?

"יש פה עוד הרבה דברים מחוץ למקצועות ולמגמות שעושים את החיבור הזה. השנה הזאת היא שנת שמיטה, אבל בשנה שעברה היה לנו שטח חקלאי שגידלנו בו כל מה שרצינו. היו לנו עגבניות, חסות, סלרי, בצל ועוד כל מיני דברים. היו לנו גם כמה עיזים וכבשים שהוצאנו למרעה. כל הדברים האלה נותנים לי יותר חיבור למקום, דרך האדמה, דרך החקלאות".

ישיבה נודדת בצימר

דוד בלוך, מנהל הישיבה, תושב תפוח שבשומרון, מספר שראשיתה של הישיבה הייתה בפרויקט מצומצם שביקש להתמודד עם התופעה שהחלה להתרחב לפני כעשרים שנה - הנושרים במגזר החרדי. לדבריו, שני גורמים עיקריים הולידו את התופעה: הפריצה הטכנולוגית שהכניסה את "העולם הגדול והמכוער" כהגדרתו לתוככי החברה החרדית, ובמקביל גידול ניכר של החברה החרדית עצמה, שהגדיל מאוד את השוליים שלה. "המציאות הזו מולידה את תופעת השבאבניקים, שמעיקה יותר ויותר על החברה החרדית, בכל הקהילות. בשלב כלשהו, כמה רבנים בציבור החרדי וכמה עסקנים העלו רעיון להתחיל לטפל בנושא. בליווי של אותם רבנים, שהבולט ביניהם באותה תקופה היה הרב יהודה סילמן מבני ברק, נכנסו לתמונה כמה דמויות מבני ברק שיש להן קשר לעבודה עם בני נוער. אחד מהם הוא הרב דב פרנק, אביו של חיליק פרנק, שניהל שנים רבות תלמוד תורה של ברסלב, והרב יהודה רובינפלד, שיחד עם הרקע התורני העשיר מאוד שלו הוא בעל ידע וניסיון בתחומים נוספים, ושניהם נשלחו למשימה. בשלב הראשון המטרה הייתה להרחיק את אותם בני נוער מהרחובות, שיפסיקו להוות נטל על החברה החרדית. החבורה הזו נדדה בצפון הארץ ובהשגחה פרטית נחתה בכפר זיתים. בהתחלה הם שהו כמה חודשים באיזה צימר, וכשזה לא הסתדר נחתו במשק של משפחת הרצליך".

דוד בלוך, יש לציין, הוא גיסו של יהודה הרצליך, בעל המשק שאצלו התיישבה החבורה. "כל זה קרה בערך לפני 12 שנה. הסיבה לכך שהם הגיעו דווקא אליו הייתה טכנית: היו לו צימרים שלא היו אז בתפוסה ממשית, והוא שמח להשכיר אותם לחבורה הזאת. מדובר היה אז במשהו כמו 15 בחורים, וכל העסק התנהל בצורה של מעין משפחתון עם קצת לימודי קודש, קצת תחביבים, קצת טיולים ובעיקר להעביר את הזמן. אחרי כמה חודשים גיסי התחיל להישאב לעניין, ויחד עם שני המייסדים הם התחילו לפתח את המקום יותר לכיוון של ישיבה. הביאו אברכים שילמדו עם הבחורים קצת, ובסופו של דבר הם מבינים שצריך לתת לבחורים כלים לחיים. בשלב זה נבנה מערך של חוגים כמו עריכת וידאו, מוזיקה, קצת נגרות, קצת חשמל, וכך זה התנהל שש או שבע שנים".

המהפך הגיע לפני קצת יותר מארבע שנים, כאשר חבורת המייסדים הבינה שמערך החוגים לא נותן לתלמידים ערך מוסף אמיתי, והחליטה לשדרג את נושא ההכנה לחיי המעשה. "חבורת המייסדים החליטה בשלב הזה ללכת לכיוון של הקמת בית ספר מקצועי של משרד התמ"ת בתוך הישיבה, שגם ילמד את המקצועות ברצינות גדולה יותר, וגם יעניק להם בסוף תעודה מקצועית בתחומים הנלמדים", מספר בלוך. "באותו זמן עלתה השאלה עם איזו רשת ללכת. הרב אברהם דב אויערבך מטבריה המליץ ללכת עם רשת 'אורט', בעיקר משום שהיא לא מזוהה עם שום גוף פוליטי ואין לה שום אג'נדה מלבד חינוך טכנולוגי והקניית מקצוע. הרב אויערבך נפגש גם עם מנהל הרשת, צביקה פלג, אדם עם שאר רוח וחזון, שלקח על עצמו את המשימה של חיבור אוכלוסיות קצה בעם ישראל והקניה של כלים לנוער הזה בפרט ולחברה החרדית בכלל. הוא התרשם ממנו מאוד ונתן את ברכת הדרך להליכה עם הרשת". וכך, לפני ארבע שנים, הוקם בתוך הישיבה בית ספר של משרד הכלכלה.

הקמת בית הספר נתנה דחיפה עצומה להתפתחות הישיבה, ובשלב זה הצטרף גם בלוך עצמו למקום. "נבחרתי לתפקיד גם בגלל שאני גיסו של יהודה ומלווה את הפרויקט הזה מהצד לאורך שנות קיומו, וגם הייתי בעברי מפקד פלוגה בנח"ל החרדי, כך שיש לי רקע יחסית משמעותי עם הנוער הזה, ובדיוק סיימתי אז לימודי רבנות בכולל. הגעתי, ועם הקמת בית הספר התחילה הפריצה הגדולה של המקום. אם בשנה שלפני כן היו בישיבה 20 תלמידים, בשנה שבה הוקם בית הספר צמחה הישיבה ל‑40 תלמידים, בשנה שלאחר מכן היו 70 תלמידים, והשנה אנחנו כבר עם 130 תלמידים ב"ה". בתוך בית הספר הוקמו שלוש מגמות מקצועיות: מגמת נגרות ועיבוד עץ, מגמת תחזוקת מחשבים ורשתות ומגמת חשמל תעשייתי.

בלוך מדגיש שצירוף בית הספר המקצועי מיסד ונתן אווירה של רצינות במקום, גם בלימודי הקודש. "מאז שהמסגרת הבית-ספרית התחילה, פתאום יש כיתות ויש ר"מים, מסגרת ברורה של לימודי קודש, סדרים. זה מאוד קידם דווקא את המעמד הישיבתי של המקום. החשש היה מהחיבור עם השם 'אורט', שאינו מזוהה עם החברה החרדית, וגם מהעובדה שההפיכה לבית ספר רשמי הופכת את כל הנוער לחייב גיוס. החששות לא נעלמו, אבל אנחנו מתמודדים איתם, למרות שההתפתחויות הפוליטיות מול הציבור החרדי הפכו את ההתמודדות לקשה מאוד". על הרשת יש לבלוך הרבה מילים טובות: "זאת זכות גדולה לעבוד עם רשת 'אורט' ועם צביקה פלג, שהבינו את גודל המשימה הלאומית של הטיפול בבחורים האלה ושל החיבור של החברה החרדית לכלל ישראל. מעטים האנשים שיודעים להצביע על זה בצורה כל כך ממוקדת, וגם לרשום את הצ'קים כשצריך".

להסיר את הסדינים האדומים

מאחורי הישיבה, כאמור, עומדת רשת 'אורט', שמפעילה עוד חמישה מוסדות נוספים בפרופיל דומה. בראש הרשת עומד צביקה פלג, שמציין כי הכניסה למגזר החרדי לא הייתה קלה לו ולאנשי הרשת. "רשת 'אורט' היא הרשת הגדולה בישראל, והיא לא פוליטית. היא מניפה שני דגלים, דגל הערכים ודגל המדע והטכנולוגיה, ומשרתת את כלל האוכלוסייה במדינת ישראל. לפני כחמש שנים נכנסנו לעולם החרדי מתוך תפיסה שצריך לתת לציבור הזה אופק חיים כלכלי במדינת ישראל. אני איש הציונות הדתית, ועם הכניסה למגזר הזה הבנתי שנצטרך לוותר על הרבה דגלים. בשום בית ספר שלנו, באף מגזר, כולל במגזר הערבי, לא תמצא שדגל ישראל לא מתנוסס מעל בית הספר, וזו רק דוגמה אחת. זו הפעם הראשונה שבה אמרתי: לא מעניין אותי גיוס לצה"ל, לא מעניין אותי לימודי ליב"ה, לא מעניין אותי כל הדברים הללו. מה שמעניין אותי זה לתת אופק תעסוקתי וכלכלי למשפחות החרדיות שמצבן מבחינה כלכלית הולך ויורד, ואופק לשוליים של בני הנוער שמתגלגלים לרחובות, חלקם הופכים להיות שבאבניקים והופכים לנטל על הציבור. בהם אני רוצה לגעת".

בשלב זה, לאחר פגישות עם גדולי הרבנים במגזר החרדי, פגש פלג את אנשי הישיבה בכפר זיתים, לאחר שמודלים קודמים שניסתה הרשת לכניסה למגזר החרדי לא צלחו, והשידוך הפך כאמור למוצלח.

פלג מספר על ביקור בכפר זיתים עם מירב ארלוזורוב, אחת הפרשניות הכלכליות הבכירות בישראל. "הגענו למקום והיא התחילה להגיד: 'הם לא לומדים אזרחות, הם לא לומדים מתמטיקה'. עניתי לה: 'ילד שלומד מחשבים לא יכול שלא לדעת אנגלית ושלא לדעת קצת מתמטיקה. לא צריך לעטוף כל דבר בשמות שמהווים סדינים אדומים בשביל הציבור הזה'".

אחרי שנה-שנתיים בכפר זיתים הבין פלג שזהו המודל הנכון, וכך חבר לחמשת המוסדות הנוספים שנוהלו עד אז בידי עמותות שלא הצליחו להביא אותם לרמה נאותה מבחינה ניהולית וחינוכית. "נכנסנו למקומות שהיו בתחילתה של דרך, אחד מהם אפילו נסגר. אין מה לעשות, ההתייחסות של כל הגורמים, גם תורמים וקרנות, לרשת כמו 'אורט', היא התייחסות שונה".

בנוסף למוסדות התיכוניים, מספר פלג גם על שתי כיתות הנדסאים שמפעילה רשת 'אורט' לציבור החרדי, ומציין כי אם היו עומדים לרשותו תקציבים אפשר היה למלא עוד כיתות רבות כאלו. הנושא התקציבי הוא נושא כאוב, ופלג מלין על משרדי הממשלה השונים שאינם רואים למרחוק ואינם מבינים את הפוטנציאל. עם זאת, הוא מציין לטובה בעניין זה את שר החינוך, הרב שי פירון: "יש לי הרבה מאבקים וחילוקי דעות עם שר החינוך, אבל בנושא כפרי הנוער החרדיים הוא משתף איתי פעולה באופן ראוי לציון".