בדרך כלל אנחנו מתמרמרים כשהתקשורת מכנה אחדים מאיתנו "ימין קיצוני", בשעה שאין הם עושים זאת ביחס למחנה השמאל.
אני מציע לפתוח דף חדש ולהפסיק למחות על כך. להפסיק להבחין בין שמאל מתון, מרכזי, ציוני, ובין שמאל קיצוני, רדיקלי או פוסט-ציוני ואנטי-ציוני. ולפיכך גדעון לוי ועמירה הס הם שמאל. סתם שמאל. כך גם נתן זך, משורר נערץ על השמאל הישראלי. פרצופם הוא פרצופו האמיתי של השמאל הישראלי. דבריהם משקפים באמת את עומק התהום הערכית שאליה הידרדר המחנה שפעם בנה את ארץ ישראל.
בלי להתכוון לכך בוודאי, עשה זך לפני שבוע שירות מצוין למחנה הלאומי בישראל. כשטרח לפרסם ב'הארץ' מודעה ובה קבע כי דברי אבו-מאזן שהאשים את ישראל ברצח עם הם דברי אמת - עדיין לא חרג הרבה מקו השנאה העצמית החולנית של השמאל. החידוש שלו היה כשהתראיין לגלי צה"ל והסביר את השקפתו על ההתיישבות היהודית בעוטף עזה: "עטפו אותם מסביב לעזה הקטנה והעלובה, והקימו רשת של קיבוצים. למה דווקא שמה? הנגב גדול!". הוא באמת גדול, וגם עקבי, נתן זך. מי שאמר על ההתיישבות היהודית בגוש קטיף ואומר גם על עיר דוד "למה דוקא שמה?" מקדש בעצם את גבולות הפסקת האש של 1949.
אבל זך עקבי. הוא מבין שאין שום הבדל בין חברון ונחל עוז. ואם התיישבות יהודים בכפר השילוח בירושלים היא פרובוקציה, גם קיבוץ רעים הוא פרובוקציה. הנגב גדול. וגם גרמניה, מולדתו של זך. למה להתעקש על ארץ ישראל? כשם שמחלת הנפש של השמאל נחשפת טוב יותר בארגון כמו 'זוכרות', אשר בא להחיות בזיכרון הלאומי את הכפרים הערביים שנמחו במלחמת העצמאות, כך דברי זך קורעים לחלוטין את המסכה מעל פני מי שטוענים שמה שנכבש בתש"ח הוא שלנו בזכות, וכל השאר - כיבוש.
יותר משהשמאל הישראלי אוהב ערבים - הוא שונא יהודים. טוביה טננבום בספרו המצוין 'תפוס ת'יהודי' מיטיב להגדיר זאת: הם לא אוהבים פלשתינים בגלל מה שהם, אלא בגלל מה שהם לא. הם אינם יהודים. אבל זה לא מחייב את נאמני ארץ ישראל במחנה הלאומי לצאת מעורם ולהוכיח שדווקא אנחנו אוהבים אותם, את הפלשתינים. ההודעה כי מחצית הדירות המיועדות לבנייה בגבעת המטוס בירושלים מיועדת לערבים לא מנעה את הגינוי הארסי מחצר אובמה. תוכניותיו המוצהרות של שר התחבורה ישראל כץ להקים אי מלאכותי מול עזה כדי שיהיה להם נמל ימי ושדה תעופה יועילו לערבים ולא יעזרו לנו. כשהשמאל קורע מסכות מעל פרצופו, אין שום סיבה ללקט את הקרעים ולהדביק אותם לפרצופנו.