שמונה שנים כיהן עופר עיני כיו"ר ההסתדרות, ובמהלכן קנה לו מעמד על בכל הנוגע ליחסי העבודה בישראל. תקופתו של עיני התאפיינה בסתירות, ויש שיאמרו סתירות מהותיות.
מחד, עיני חתום על שינוי המגמה בתחום התארגנות העובדים. עיני הוא יו"ר ההסתדרות הראשון מזה שנים אשר בתקופת כהונתו העבודה המאורגנת לא רק שלא הצטמצמה, היא אפילו התרחבה ובהיקפים לא מבוטלים. בתקופתו של עיני, ובמיוחד במחצית השנייה שלה, החל מהלך של צירוף עובדים במקומות עבודה שבהם העובדים מעולם לא היו מאורגנים, והפיכת ההסתדרות לארגון היציג בהם. כך נכנסה ההסתדרות לחברות בתחומי הביטוח, הפיננסים, התקשורת ועוד. מאידך, עיני נחשב לאורך כל התקופה ליו"ר ההסתדרות שאהוד על המעסיקים. יחסי ידידות אישיים עם מי שהיה נשיא התאחדות התעשיינים לאורך מרבית התקופה, שרגא ברוש, בצירוף ידידויות פחות ידועות עם כמה מראשי המשק, הביאו לשינוי במפת יחסי העבודה. כך הצליח עיני לסגור עם המעסיקים הסכם קיבוצי לפנסיית חובה שיצר שינוי מהותי בכל תחום הפנסיה בישראל (ועל הדרך חסך למדינה בעתיד כסף רב), הביא לסיום מהיר יחסית בשורה של סכסוכי עבודה, ובסופו של דבר יצר שקט תעשייתי יחסי במשך מרבית תקופת כהונתו.
עיני, כאמור, לא היה יו"ר הסתדרות לוחמני במיוחד מול המגזר הפרטי. השמועות על כוונתו לעבור לצד השני של המתרס ולעבוד אצל אחד מאנשי העסקים הגדולים במשק ליוו את כהונתו לכל אורכה. אולם הזינוק שהוא ביצע זמן קצר כל כך לאחר סיום כהונתו בהסתדרות אל לב הצד השני של המתרס, הצד ההפוך בדיוק של מערכת יחסי העבודה, הפתיע רבים וטובים. עיני נשכר על ידי בנק דיסקונט כדי לנהל את המשא ומתן מול העובדים מטעם הבנק. כן, בדיוק מה ששמעתם. האיש שבמשך שנים רבות כל כך ייצג את העובדים מול המעסיקים, הופך עכשיו למי שמייצג את המעסיק מול עובדיו. לא מתווך, לא מגשר ולא בורר. יועץ לבנק ולמי שמנהל מטעמו את המשא ומתן.
לכאורה, אין כאן בעיה רשמית. עיני אינו נתון בניגוד עניינים, אין לו אינטרסים כלכליים סותרים, ואולי לעובדים יהיה אפילו נוח יותר לנהל את הדיונים מולו. אבל מה שנפגע כאן באורח קשה מאוד הוא האמון של העובדים במי שנבחר על ידם כדי לייצג אותם. אם עד היום האמינו העובדים שעיני היה מנהיג עובדים אותנטי, הרושם שמתקבל כעת הוא שמדובר בסך הכול במנהל משא ומתן מוכשר. כשהדבר התאים לאינטרסים שלו הוא ייצג את הצד של העובדים, וכשנדמה היה לו שהחמאה מרוחה על הצד השני של הפרוסה הוא לא היסס להחליף צד. כמובן, ייתכן בהחלט שהקשר בין עיני לדיסקונט נוצר רק לאחר הפרישה, ועיני בכלל לא חלם על משהו כזה, אולם הרושם שנוצר לא נעים ועלול לפגוע בהמשך בעבודה המאורגנת בישראל.
העיזים של לפיד
מעשה בחסיד, מטופל בחמישה בנים וחמש בנות, ולו צריף מט לנפול, ובו חדר אחד ומטבח קטון. לשבת אחת נזדמן החסיד אצל הרבי ובא ושטח תחינתו: רבי, מה אעשה? ביתי צר מלהכיל את כל בני הבית. שמא יעשה לי הרבי נס? ענה לו הרבי: תרנגולות יש לך בחצר? אם כן, הכניסן הביתה. שב החסיד לביתו ועשה כמצוות רבו. לשבת אחרת בא החסיד אצל הרבי ואמר לו: חיי אינם חיים, אין יום ואין לילה. עוד טרם השחר עלה מתחילות התרנגולות לקרקר ואינן פוסקות גם לאחר ששקעה החמה. ענה לו הרבי: עז יש לך בחצרך? אם כן, הכניסנה הביתה. שב החסיד לביתו ועשה כמצוות רבו. לשבת אחרת בא החסיד אצל הרבי והטיח כנגדו: מה עשיתי רבי שכך עלתה לי? ביתי הפך לגיהינום של ממש. ענה לו הרבי: קח את העז והוציאנה מן הבית. שב החסיד לביתו, ועשה כמצוות רבו. לא חלפו ימים רבים, והחסיד נזדמן שוב אצל הרבי לשבת. שאלו הרבי: מה בביתך? ענה לו החסיד: האח רבי, הייתה הרווחה, מעשה ניסים ממש.
את המעשייה אתם מן הסתם מכירים, אם לא בגרסה הזו בוודאי בגרסה אחרת. השיטה פשוטה: עם הצגת התקציב מצורפות אליו תמיד שורה ארוכה של גזירות. על חלק מהן מתכוונים באוצר להתעקש, אחרות נועדו לתכלית שונה לגמרי, והן המכונות "עיזים".
הגזירות האמיתיות נועדו לאפשר לממשלה לבטא את סדרי העדיפויות שלה. מדי שנה נוספים לתקציב המדינה כמה מיליארדי שקלים, אולם כבר שנים רבות שהתוספת הזו רחוקה מלהספיק לתוכניות החדשות שהממשלה מעוניינת בהן. הסיבה: הממשלה מחויבת לכל מיני תוכניות רב שנתיות, שחלקן בנויות כך שהתקציב הדרוש להן גדל מדי שנה. בנוסף לכך, ישנם סעיפים תקציביים שחייבים לגדול מדי שנה עקב קצב גידול האוכלוסייה, כמו חינוך ובריאות. התוצאה היא צורך תמידי לקצץ תקציבים בכדי לעמוד במסגרת תקציב שפויה.
על מנת לעשות זאת באופן יעיל למדו באוצר את הטריק: לדחוף כמה עיזים ולהעביר בחסותן את כל היתר. מקצצים כמה סעיפים תקציביים לא כבדים במיוחד אך עם נוכחות תקשורתית ופוליטית בולטת, וכך מעניקים הישגים לכאורה לשותפים הקואליציוניים. כך למשל קוצצו בתקציב שפורסם בשבוע שעבר שני סעיפים בולטים יחסית שמטרתם הייתה להכאיב כביכול לבית היהודי. האחד היה תקציב השירות הלאומי, שאמור היה להיות מקוצץ קיצוץ דרמטי; והשני הוא תקציב בניית מבני דת, שלכאורה אמור היה להתבטל לחלוטין. בבית היהודי יצאו כמובן למלחמה והצליחו לבטל את שתי הגזירות הללו. הרוטינה הזו תחזור בעוד מקומות ובעוד משרדים. מתחת לראדר ההישגים הללו יחמקו קיצוצים בסעיפים אחרים, תקשורתיים פחות. את השיטה, יש להדגיש, לא המציא שר האוצר לפיד. באוצר נוהגים לפיה כבר שנים, והעסק פועל היטב, לשביעות רצון כל הצדדים.