רבי אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מווילנה, היה יחיד בדורו בגאונותו, בצדקתו ובחסידותו, ובכל זאת חי חיים של עוני, התפרנס בדוחק ובצער, ומעולם לא היו לו טענות ותביעות כלפי בני עמו או בני עירו.
לעתים קרובות לא היה אפילו לחם בביתו. אשתו המסכנה נהגה להתאונן בפניו כי ילדיהם הרכים חלשים ורעבים, ובכל זאת לא אבה לפנות אל פרנסי הקהילה שיפרנסו אותו. הוא לא הרגיש שיש לו זכות לתבוע מאחיו בני עמו במחיר גאונותו איזו תמיכה כלשהי. הוא העניק לתלמידיו, לקרוביו, לבני דורו ולדורות הבאים מאוצרו הרוחני, אוצר בלום של תורה ויראת שמיים, ובכל זאת לא עלה בדעתו לרגע כי נותן הוא דבר מה לעמו.
הגר"א נודע מאוד בהתמדתו העצומה בלימודו. החל מנעוריו נהג לישון שעתיים בלבד ביממה, בארבעה חצאי שעות, כשכל עתותיו מסורות אך ורק ללימוד תורה. כאשר עינתה אותו קושיה בלימודו לא הכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, ומראהו היה כחוש ומעונה עד שמצא את התשובה הגואלת.
רק לעת זקנותו הרגישה קהילת וילנה כי מצבו החומרי של הגאון השוכן בתוכה בכי רע, ולפיכך החליטו פרנסי העיר לתת לו תמיכה שבועית של אדום וחצי שנמסרו לידי השמש. אותו שמש מעל בתפקידו ולא מסר את הכסף לידי הרב. בכל זאת הגר"א לא התלונן על כך באוזני איש, עד שהשמש נפל למשכב ובטרם נפח את נשמתו הודה בפשעו הממושך.
פעם אחת בשנת בצורת לא היו אתרוגים בווילנה ובליטא כולה. שליחי וילנה יצאו לערי החוף באיטליה, ששם היו מצויים בדרך כלל אתרוגים, וכולם חזרו בידיים ריקות.
נעשה רעש בעיר: איך ייתכן שלקהל המאמינים בווילנה לא יהיה אתרוג?! טובי העיר התכנסו באסיפה והחליטו כי אפשר שבשעת דחק כה גדולה לא יהיה אתרוג לקהל, אבל אי אפשר שהגאון, הודה והדרה של וילנה, יישאר בחג בלי פרי עץ הדר. הם שלחו שליח מיוחד וציוו עליו לחפש ולמצוא אתרוג אחד בשביל הגר"א ולרוכשו אפילו בדמים מרובים.
יצא השליח, הלך ממדינה למדינה, טרח ויגע וחיפש, אך לא מצא מאומה כקודמיו.
בדרכו חזרה הזדמן השליח לפונדק דרכים אחד ומצא אצל בעל הפונדק אתרוג יפה ומהודר כעצם השמיים לטוהר. הוא החל להעתיר עליו בדברים שימכור לו את אתרוגו, אך הלה סירב בכל תוקף. הציע השליח סכום גדול ביותר ובעל הפונדק עמד בסירובו.
החליט השליח לגלות לבעל הפונדק כי האתרוג דרוש לו בעבור הגאון מווילנה. שמע זאת האיש ואמר: "אם כך, מוכן אני לתת את האתרוג חינם אין כסף, אבל רק בתנאי שחלקו של הגאון מווילנה בעולם הבא על המצווה הזאת יהיה שייך אך ורק לי".
השליח לא ידע מה יעשה. מחד, מי הסמיכו למכור את שכרו של הגאון מווילנה על המצווה בעולם הבא?! ומאידך, האם עדיף שיחזור לווילנה בידיים ריקות?! הוא ניסה להציע לבעל הפונדק הון עתק בעד האתרוג הנדיר, אבל הלה עמד על דעתו וטען שגם הוא כיהודי מחויב במצוות ארבעת המינים, ואם יוותר עליה בשביל הגאון מווילנה, צריך גם הגר"א לוותר לו ולהסכים שמצוות ארבעת המינים תיזקף לזכותו בעולם הבא.
השליח, לאחר כל טרחתו המרובה, לא היה מסוגל לחזור לווילנה בלי אתרוג, והסכים בעל כורחו לתנאי הזה.
הוא חזר לווילנה עם האתרוג המהודר. ראשי העדה קינאו בו על שזכה להיות שליח מצווה להביא אתרוג לגר"א, אבל נפשו הייתה מרה. הוא ידע שהגר"א יהיה מוכרח לדעת על ההסכם שעשה עם בעל הפונדק בטרם יברך על האתרוג. הוא לא ידע כיצד יוכל לפצות את פיו באוזני גאון עולם זה ולגלות לו כי עשה מיקח וממכר על שכר מצוותו לעולם הבא...
בערב החג נדחק שליח המצווה ונכנס לחדרו של הגר"א. בפנים נפולות וביראה גדולה סיפר לרב את כל המעשה. הגאון מווילנה שמע את דבריו, ובסופם אמר בפנים קורנות: "אין אנו יודעים מהו מתן שכרן של מצוות, אבל לדידי ברור לי שכדאי היה לי לתת במתנה את כל חלקי בעולם הבא, ובלבד שאוכל לקיים מצוות ארבעת המינים כהלכתה...".
על פי 'שרי המאה' מאת הרב מימון זצ"ל
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net