המאמר הקודם פתח סדרה של מאמרים שמניחים כי קשיי החיבור של תלמידי הישיבות התיכוניות ללימוד הגמרא לא פוטרים אותנו מהוראה נכונה ומתאימה. כבר שנים שמדברים על "בעיית לימוד הגמרא" ו"משבר לימוד הגמרא" בישיבות התיכוניות. מאמרים וכנסים רבים מלווים אותנו במיוחד בעשור האחרון תוך שהם מעלים את הבעיה מצדדיה השונים ומציעים פתרונות רבים ומגוונים.
הסדרה הנוכחית לא מבקשת לעסוק בעולמו של תלמיד הישיבה התיכונית העומד מול הגמרא, אלא דווקא בעולמו של הר"מ שנדרש ללמד את היקר מכל בעולמה של הישיבה – הגמרא, ועליו נאמר "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק".
ברור לכולנו, שלימוד גמרא רציני ואחראי דורש בגרות נפשית ורוחנית ואווירה חברתית שלא תמיד נמצאת בבני הנוער שלנו ובעולם המבוגרים הסובב אותם. הדגש הרב המושם על הבחירה והרצון הטוב של התלמיד במערכות החינוך שלנו נותן את פירותיו בעיקר בשנים הבאות, במסגרות ההמשך התורניות, שם אנו מוצאים את תלמידינו רוקמים עולם רוחני בריא המבוסס על לימוד תורה מעמיק ודקדוק במצוות.
ובינתיים עלינו לעשות את שלנו בישיבות התיכוניות בשלושה מסלולים עיקריים:
האחד הוא בקשר הטוב של הר"מ עם התלמיד, קשר של אהבת אמת בין הר"מ לתלמידיו שלא על מנת לקבל שכר בדמות הגעה לתפילת שחרית, ציצית ולימוד בסדר.
השני נעוץ בלימוד ערכה של תורה מתוך התורה עצמה. מדובר בלימוד אמונה שעוסק בשאלות מהותיות ומרכזיות כגון: מהי תורה, למה תורה, מה זה עם ישראל ולמה גמרא. ובמילה אחת: זהות.
המסלול השלישי יורד כבר לפסים המעשיים של ההוראה עצמה – הדידקטיקה. הוא עונה, למשל, על השאלות הבאות: כיצד מתכננים שיעור? כיצד מנהלים את הזמן בשיעור? איך משתמשים בלוח בצורה מושכלת? מהם הדברים שגורמים לתלמיד להיות פעיל בשיעור?
שני המסלולים הראשונים קיימים כיום בישיבות התיכוניות ברמה כזו או אחרת. הרמי"ם בדורנו, כבוגרי הישיבות הציוניות, הקדישו חלק ניכר משנותיהם בישיבה ללימוד ערכה של תורה בכלל וערכה בדורנו בפרט. שיעורי אמונה נתפסים אצלנו כחלק אינטגרלי מעולמה של הישיבה. כמו כן, הדגש הרב על העולם הנפשי המצוי בישיבות הגבוהות וההסדר מביא את הבוגר שהוא עתה ר"מ בישיבה תיכונית להקדיש זמן משמעותי לעולמו של התלמיד באשר הוא, במיוחד בשיחות האישיות.
לעומת שני המסלולים הללו, המסלול השלישי קופח במשך השנים. גם אם היית האברך הכי מוצלח בכולל ושבילי הגמרא נהירים לך כשבילי שכונתך, יש פער גדול בין לימוד גמרא עם חברותא ואפילו מסירת שיעורי גמרא בכולל לבין הוראת גמרא בישיבה התיכונית. הרמי"ם עם הביטחון העצמי המופרז ביותר מתבדים כבר בחודש הראשון נוכח המציאות שטופחת על פניהם.
חלק מישיבות משקיעות משאבים לשדרוג הוראת הגמרא, ואלו שלא, מסתפקות בסדנה חד פעמית בחופשת הקיץ או יום היערכות מטעם המפמ"ר שאינם נותנים מענה ראוי לצורך הגדול הזה.
במאמר הקודם עסקנו בשינוי השיטה הנהוגה מאז ומעולם בישיבות התיכוניות הגורסת כי הלימוד יתבצע בכיתת האם. נימקנו שם את הצורך ביצירת הקבצות לימוד שתיתנה מענה לרמות השונות בשכבה, ותביא את כולם ליכולת לימוד משמעותית ולישורת האחרונה של בחינת הבגרות.
במה שנוגע להוראת הגמרא, קיים מצב בעייתי וחוצה ישיבות בו ההוראה לא דורשת מהתלמיד מאמץ ודריכות ממריצי למידה.
אם רצונך להכיר מהי הוראה מאמצת ומאתגרת לך למתמטיקה, אנגלית, פיזיקה וכימיה. הצצה חטופה במקצועות הללו תספק לנו כמה מכנים משותפים גם אצל אלו שלא בדיוק חושבים על השקעה בהווה לטובת קריירה עתידית. למשל, תלמידים חושבים פעמיים אם להפסיד שיעור מתמטיקה או מגמה, ואם קרה שפספסו הם ימהרו להשלים ולסגור את הפער. ברור לכל אחד שלא כדאי לו לצבור פער ולו הקטן ביותר כי המחיר לכך כבד וברור – ירידה להקבצה נמוכה יותר או עזיבת המגמה כשהפער גדול מידי. דבר נוסף, ניתן לראות, במיוחד בכיתות י"א, תלמידים רבים יושבים בזמנם הפנוי ב"כולל מתמטיקה" ופותרים תרגילים לרוב, ולא מאהבת המתמטיקה.
לעומת כל אלה, לא פגשתי יותר מידי תלמידים שחושבים פעמיים אם לדלג על שיעור גמרא או אפילו בוקר שלם בישיבה התיכונית. זה נכון שמי שאהבת התורה מפעמת בליבו לא יפסיד כך סתם בוקר של תורה, אך בתוך עמנו אנו יושבים.
מה בעצם קורה? מסתבר שהוראת הגמרא, בהכללה כמובן, לא דורשת יותר מידי מהתלמיד. אם פספסת שבוע ואתה תלמיד ממוצע, תוכל להשלים את זה בשלוש שעות עם שוטנשטיין ואם צריך תיקח גם מחברת מהחנון של הכיתה. לעומת מקצועות אחרים שהתלמיד פוגש, בגמרא יש אווירה של חוסר מחויבות. לא מתקדמים כל כך בשיעור, אין שיעורי בית, אין עבודות בדרך כלל ואפשר להשלים כמעט הכל עם שוטנשטיין.
חוסר המיצוי הזה נגרם גם בשל העובדה שהכיתה הטרוגנית מידי, אך לא רק. יש איזו הסכמה שבשתיקה שאסור להקשות על התלמידים בגמרא. כביכול, אסור להעמיס עליהם כדי שלא יזרקו את הכל. אסור לקחת שום סיכון שישנאו את הגמרא או התורה או היהדות בגללנו. בגמרא קיימת משוואה שמאמץ גדול מידי יגרום לשנאת המקצוע ואף אחד לא רוצה להיות אשם בזה. אך ראו זה פלא. דווקא במצב הנוכחי, הנגיש, המתחשב והמקשיב, קיימת רתיעה, סלידה ואפילו שנאה לגמרא.
ושוב אנחנו זוכרים שהתלמידים לא מחוברים וחיים תרבות מערבית תוססת והעולם הרגשי שלהם לא מזוהה כל כך עם עמל תורה, אך אותו תלמיד שנכנס בכיתה ט' לישיבה התיכונית מוכן לחלוטין לעליית מדרגה בלימוד גמרא. הוא מבין היטב, בתמימותו, שישיבה זו ישיבה והגמרא במרכז אז למה שלא לנצל את ההזדמנות הזו ולמקסם את ההוראה כך שתדרוש מהתלמיד לא פחות ממה שהמתמטיקה והאנגלית דורשים ממנו?