ברשת החברתית וי-קונטקטה, מעין גרסה רוסית לפייסבוק, נפתח דף המכריז על תחרות יופי למעריצות הנאציזם. במסגרת התחרות נקראו נשים צעירות לשלוח תמונות סלפי הכוללות סממנים נאציים, ולצדן טקסט משכנע על אהבתן להיטלר ולרייך השלישי. למרות שהדף נחסם בינתיים, קשה שלא להזדעזע מהרעיון המעוות שעלה בראשם של המארגנים. כאילו, אם רציתם ליצור פרובוקציה, להילחם ביהודים, להעריץ את התרבות הגרמנית ולערוך ניסויים בבני אדם, למה לא הצטרפתם למחאת המילקי וזהו?
'ידיעות אחרונות' דיווח על התחרות המקוונת באופן מסולף. "רשת חברתית רוסית אירגנה תחרות יופי למעריצות של הנאצים – וחזרה בה", נכתב שם בכותרת המשנה, שזה בערך כמו לטעון שמארק צוקרברג הזמין את הגולשים לאירועי הושענא רבה בתקוע, להבדיל. מה שכן, הכותרת בידיעות מוכיחה את מה שידע גם נאור נרקיס, הוגה מחאת "עולים לברלין" המכונה גם מחאת המילקי: כל אחד מכל מקום יכול לעשות רעש לא פרופורציונלי ברשתות החברתיות, בתנאי שהוא מספיק חצוף, פרובוקטיבי ואנטי ממסדי. אם המחאה כוללת גם כסף להמונים – בכלל ההצלחה מובטחת.
ואכן, כשמתבוננים על קמפיין ברלין בעיניים מפוקחות – מדובר בהישג פרסומי. זהו קמפיין שנועד לעורר דיון, לתפוס כותרות, להעלות את בעיית יוקר המחייה על סדר היום – ולפנות את מקומו עד קמפיין המחאה הבא. אם יוזם המחאה התכוון ברצינות לעשות יותר מזה, כלומר לשנע את המוני בית ישראל לברלין – יש לבדוק בכלים מקצועיים את תפיסת המציאות שלו. אבל במבט אובייקטיבי זה היה בסך הכול קמפיין מוצלח. מצד שני, להצליח במחאת רשת אנטי ממסדית למען כיסו של האזרח זאת לא באמת חוכמה מי-יודע-מה. זה יותר קל אפילו מלקבל תמונות סלפי נאציות ברוסיה.
לבנט בברלין
וכעת, אחרי מותה הצפוי של מחאת "עולים לברלין", מן הראוי להספיד אותה, כמקובל, בדברי שבח וקילוס. תתפלאו, אבל אפשר למצוא גם צדדים חיוביים בהגירתם של מאה אלף יהודים מהלבנט לברלין. ראשית כול, מדובר בצדק פואטי. יותר משמונים שנה אחרי שיהודים הואשמו בצרות הכלכליות של גרמניה על לא עוול בכפם, יהיה זה אך צודק לשלוח לשם המוני יהודים חדשים שיתפסו לתושבים המקומיים את כל העבודות, יכניסו לשם את תרבות החפיף הישראלית וימוטטו את כל הכלכלה הגרמנית. והפעם באמת.
ושנית, היורדים לברלין לא יוכלו עוד להתחמק מזיכרון השואה. אם בכיכר רבין יכלו התל אביבים לעקוף בקלות את אנדרטת השואה הקטנה של תומרקין, בברלין הם יצטרכו לעבור אנדרטת שואה מרכזית בגודל של כל כיכר רבין, ועוד כהנה וכהנה אנדרטאות זיכרון ברחבי העיר, שיזכירו ליורדים שוב ושוב היכן הם חיים ומה קרה לסביהם. יש בכך ערך חינוכי חשוב. ואם הישראלים אכן יבואו בהמוניהם ויציפו את רחובות ברלין, לא מן הנמנע שביום מן הימים הם ילמדו על חיי היהודים בגרמניה הנאצית באופן מעשי.
ביטוי מפוקפקא
רגע לפני משחק ליגה בדוחא, מגרש הכדורגל הביתי של בני סכנין, ערכה הנהלת הקבוצה טקס הוקרה למגייסי התרומות שלה מהאמירות בקטאר. בין היתר הוענק מגן הוקרה לח"כ לשעבר והעבריין הנמלט בהווה עזמי בשארה, שלא בנוכחותו כמובן, דבר שעורר סערה ציבורית ופוליטית צפויה וקריאות להעניש בחומרה את קבוצת הכדורגל של המגזר. האמת? אני מתקשה לגייס זעם קדוש ואותנטי נוכח האירוע. כשאין ציפיות – גם אין אכזבות. ואין לי ציפיות גבוהות מערביי ישראל כציבור, ובוודאי לא מעסקניהם.
מי שכן הפתיע לרעה הוא שדרן הספורט זוהיר בהלול, שבמהלך השידור בקול ישראל כינה את הטקס בדוחא "קפקאי". סליחה, מה קשור קפקאי? נראה שבהלול התכוון לומר שהטקס הזוי ופשוט טעה במונח, לא שהוא התכוון לטעון שעזמי בשארה הוא גיבור של קפקא. אומר זאת כך: קשה יהיה לכתוב על בשארה את 'המשפט' אם הוא לא יואיל להתייצב אליו.
אסור להרבות
בתגובה לאותו טקס בסכנין, קרא הח"כ לשעבר מיכאל בן ארי לשלוח את בני סכנין ואוהדיה לליגת דאעש. בכלל, ההשוואות והקישורים לארגון דעאש הפכו לתחביב ישראלי נפוץ, בעיקר בקרב פוליטיקאים מהמרכז ימינה. "חמאס זה דאעש ודאעש זה חמאס", אמר ראש הממשלה נתניהו בנאומו בעצרת האו"ם. "העולם לא ממהר לעזרת חמאס כי הם מבינים שמדובר בארגון טרור שלא שונה מאל-קאעידה או דעאש", הסכים עמו השר נפתלי בנט. "אבו מאזן קורא למלחמת דת, ומצטרף לחזית ארגוני האסלאם הקיצוניים כמו דאעש", האשים השר אביגדור ליברמן. מיכאל בן ארי, בתורו, הוסיף לרשימה גם קבוצת כדורגל.
אפשר להבין את הטרנד החדש והנלהב. יש היטלר חדש בעיר, ואפשר להשתמש בו חינם ובלי הגבלה לצורכי הסברה מדינית, כמו גם לצורכי עלבונות וגידופים בנוסח "לך לדאעש". כאן מותר להשוות, בלי להסתכן בעבירה על חוק גודווין או בהכחשת שואה. ולמרות כל זאת, כדאי קצת למתן את הביטוי "כמו דאעש" – גם כי הוא לא תמיד מדויק, וגם כי שימוש יתר במנטרות לא יעשה טוב לאף אחד. בואו נחליט על אזכור של דאעש כדימוי פעם אחת בחודש ולא יותר, בסדר?