מדי חודש מגיע המכתב המשפחתי, פרי עטי-מקלדתי, באמצעות המייל או הדואר לכל גוזלינו. בסיום המכתב, באותיות מודגשות, שזורה אזהרה שכל מי שלא יקרא את האיגרת בעיון, עד שיוכל להיבחן עליה בעל פה, עלול למצוא את עצמו מככב בעיתון בטור האישי של אמא בשבוע הבא.

הפעם מי שזוכה לככב היא בתי היולדת, שבחרה לשהות במחלקת יולדות בחדר שבו נשארים התינוקות עם אמותיהן, ברעש שהתזמורת הפילהרמונית אילמת לעומתו. שיטת ה'ביות' הזאת נראית לי יותר כמו סיוט. אין רגע של נחת, של שקט, של שלוות הגוף והנפש. ילדתי שלי, עברת עכשיו מסע ארוך של תשעה ירחי לידה בהם ערסלת את עוברך בתוכך, ועכשיו, לאחר שצלחת את האוורסט, נפרדת באחת מהנשמה שהייתה בתוכך ומכל המתלווה - מהשלייה ומכל ההורמונים ששטפו את גופך. קחי לך את הזמן למנוחה, לפני הסערה... את התינוקת הזאת תלווי, בעזרת השם יתברך, עוד שנים רבות, בימים ובלילות, מינקות לנערות ולבגרות, ואם תזכי גם עד זקנה, ותהיי שם בשבילה תמיד. אז אולי תוותרי עכשיו על יומיים-שלושה כדי לאסוף כוחות לבאות?

הדברים נופלים כמובן על אוזניים ערלות. ככה זה בדור הגאולה. דור עם גדולה, עם עוצמות, עם דעה משלו, וגם עם מבט משלו על האימהות.

אני רואה את התופעה הזו גם במרפאה. נכנסת אישה קטנטונת, בהירת שיער ועיניים, מעט חיוורת, ולצדה עגלה גדולת ממדים עם ציוד לטיול סביב תבל לפחות: מוצצים בשלל צבעי הקשת, בקבוקים, סינרים, מגבונים, צעצועים. כמה קשה לה הפרידה מתינוקה! אולי לכמה דקות אוכל להתרכז רק בך, בלי הסחות הדעת של הגברת הצייצנית? "אבל דוקטור, איך אשאיר אותה לבד?"

ממהרות הביתה

ואם נחזור לביות, הוא מלווה בדרך כלל ברצון עז של היולדת לפרוש כנפיים ולעוף הביתה עוד לפני שהסתיימו שלושת ימי האשפוז המינימליים המתוקצבים על ידי הביטוח הלאומי. רופא הילדים מזהיר שעדיין לא נצפתה עלייה מספקת במשקל כדי שאפשר יהיה לשחרר את התינוקת, ובכלל נראה שהיא הופכת אט אט ללימון. "הבילירובין יעלה רק ביום השלישי, ואז כבר תהיי בבית. האם תתרוצצי איתה הלוך ושוב לבדיקות דם? ומה איתך? ההמוגלובין שלך נמוך, וכדאי שתקבלי עירוי לפני היציאה מבית החולים, והרי שכחת שהגודש יתחיל רק ביום השלישי, והחום עלול לעלות. ובכלל, למה שלא תתענגי על כמה ימי בית החלמה מסובסדים?". הקולות מהדהדים, תגובה אין.

אל מול הרצון שמלווה את נשות הציבור שלנו להיצמד לתינוק בדבק היפוקסי, עומדת לנגד עיניי תמונת הנגטיב האופיינית, למשל, לאחיותינו בציבור החרדי. אצלן תקופת משכב הלידה היא שמורת טבע, והאישה מצפה למנוחה אחרי הלידה כדבר מובן מאליו. אני זוכרת את עצמי כרופאת נשים צעירה, ומתוקף תפקידי אני עושה סיבוב במחלקת יולדות. בין השאר מוטל עליי לשחרר הביתה את המתאימות לכך, וזו עבודה מייגעת ומתישה. מכל עבר תחנונים: "דוקטור, רק עוד יום, יש לי חמישה קטנטנים ואמא שלי תגיע רק מחר מלונדון לעזור לי...", "דוקטור, אין עדיין מקום בבית ההחלמה, אז תשאירי אותי עוד יום. הנה, תראי – שכנתי לחדר משתחררת היום". אך עלתה על כולנה אחת שובבה, שפשוט נעלמה בזמן ביקור רופאים, כך שלא יכולתי לבדוק אותה ולהכין לה מכתב שחרור, והיא חזרה למיטתה המוצעת רק לאחר שעת השחרור עם חיוך רחב ובטן מלאה בארוחת הצהריים החמה הנוספת שהרוויחה מהתרגיל שלה. בחלתי בתפקיד הרס"ר שהוטל עליי, יום אחר יום.

ואז הגעתי לעבוד כרופאה בבית החלמה, והגיעה אליי אישה צעירה, עם שביס מקטיפה בצבע ארגמן שתאם את לחייה הסמוקות, כשהיא מתייפחת בבכי: "דוקטור, איך אני יכולה לחזור הביתה עכשיו, כשאמא שלי ילדה היום והיא לא יכולה לקבל אותי ולעזור לי?". באמת תסבוכת מעניינת - מיטב האנתרופולוגים היו מלקקים את אצבעותיהם למשמע תלונה כזו, שהיא ייחודית לאוכלוסייה זו.

אז למה נשות המגזר לא רצות בהמוניהן לבתי ההחלמה המפנקים? הקופות מממנות, אך הנשים עסוקות בעשייה למען הכלל, וקשה להן פסיכולוגית (מין מזוכיזם מגזרי שכזה) לפרגן לעצמן קצת מנוחה, קצת נחת, קצת להוריד הילוך.

רצון לפריון

אבל תופעת הביות מסמלת בעיניי משהו עמוק יותר.

מזה שנות דור אני זוכה ללוות נשים לפסגות הנעלות ביותר עלי אדמות. אני חשה את המיית הדור, ואת פעימות לבותיהן של הנשים הצעירות של דור הגאולה, והן לוחצות עליי לפעמים בצורה שמסכנת את בריאותן לסייע בבירור אי הפריון הזמני שלהן, כי הקטן כבר בן שמונה חודשים והיא עוד לא בהיריון... זהו רצון אלמותי, עילאי, שאי אפשר להסבר בכוח השכל וההיגיון, כי אהבה היא לא דבר הגיוני. היא הרבה מעל להיגיון, ואינה יכולה להימדד בכלים אובייקטיביים. כי עזה כמוות אהבה. אישה בתקופת שיא הטיפולים הכימותרפיים (ופגשתי נשים רבות כאלו במהלך שנות עבודתי) תהיה עסוקה בשאלה של שימור הפריון, גם אם כבר זכתה למשפחה ברוכה. היא לא תוותר על מתנת הבאת החיים שבה ניחנה. או אישה לאחר שישה ניתוחים קיסריים עשויה להילחם עד זוב דם על אפשרות להיריון נוסף, כאשר הרב מימין והרופא משמאל מניעים ראשם בדאגה, אך קשה עליה הפרידה. ברור לי כשמש שזו הסיבה שלא נצטוותה האישה במצוות "פרו ורבו". ממש אין כל צורך בכך, זה בִילד אין בקו הייצור שלה. תארו לעצמכם איך היה נראה עם ישראל, ואיך היה נבנה בית ישראל, אם המשפחה היהודית הייתה עומדת על כרעי התרנגול של האיש... לכן הוא קיבל את הציווי, וטוב שכך.

מותר גם לנוח

ויש גם עת למנוחה. צריך להקשיב היטב לצלילים הפנימיים ולקולות. כל אחת והעולם הפנימי שלה, ומסע החיים שלה, ואופי ההריונות והלידות שלה. יש נשים ששוכבות בשמירת היריון בכל סיבוב, אחרות שהלידות שלהן קיסריות תמיד, ויש שיולדות בקביעות פגים, וההנקה מאתגרת, או שיש בעיות רפואיות נלוות שדורשות התייחסות, כל אחת ומה שמתאים למציאות חייה. כאן עומד לצדה פוסק ההלכה, שקשוב לצלילים - אם רק תשמיע אותם.

לפני שנים ישבתי כיועצת בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, שדנה בהכנסת אמצעי מניעה לסל התרופות. קופות החולים התנגדו. אני טענתי אז שבחברות מסוימות בציבור שלנו הילודה כה חשובה לנשים, שאם אישה מבקשת אמצעי מניעה – אין ספק שהיא זקוקה לו בריאותית! עם קביעה זו אין רב שלא יסכים.

והנה, פונה אליי אישה לצורך התקנת התקן תוך רחמי מעט אחר הלידה, ומוסיפה בקול עמום "בעלי לא יודע"... ריחמתי עליה. היא כל כך זקוקה להפסקה עכשיו, והיא אף לא משתפת אותו בקושי שלה! ברור לי שהיא זקוקה למנוחה ולהפסקה בין הלידות. ביקשתי ממנה לחזור עם האיש, וכך עשתה, והתנהל שיח בין שלושתנו שהביא להבנה הדדית, ולאחר עידודו של הרב שלהם ניגשתי לפעולה בלב שקט.

שעת ערב, שקט חרישי בבית. אמא מתראיינת לרדיו: "כרופאה עם קריירה תובענית וכאם ברוכת ילדים התהלכת בדרך מפותלת ומורכבת כל כך", אומרת המראיינת, "אז למה לא החלטת להפסיק?" אני מהרהרת לרגע ומשיבה: נכון, לעתים אני תוהה לעצמי אם טוב היה אם הייתי בוחרת במקצוע ידידותי יותר לאיש שלי, למשפחתי ולעורקי הלב שלי. "לא, דוקטור, התכוונתי להפסיק עם הילדים". באחת אני מניעה ראשי בשלילה: לא, עליהם לא חלמתי, ולו לרגע, לוותר.

להיות אם ברוכה

להיות אם ברוכה זה לכתוב בשרשור המשפחתי איגרת חג לגוזלים, ובה פירוט של כל החוכמות האחרונות של החבר'ה, של התוכניות המשפחתיות לחג, בצירוף תמונות מקיר לקיר של לבלוב האסיף של השנה הפורשת.

להיות אם ברוכה זה להשתמש בשירותי בזק במשך חצי יממה בערב יום כיפור, ולברך את הילדים והנכדים כל אחד לחוד בברכת הבנים המרגשת של ערב יום הכיפורים, ולהתענג על נפלאות השם – כמה מושחזת כל נשמה ונשמה, עד דק, במיוחד שבה.

להיות אם ברוכה זה לקרוא לנתנאל, מיכאל וחננאל בנשימה אחת, כשאני מתכוונת בעצם לשובָאל. אך מניתי כל אחד ואחד, כי כך נשים אוהבות למנות את היהלומים שלהן.

להיות אם ברוכה זה להפוך את דלת המקרר לבסיס לתערוכה של ציורי הנכדים, ולהיות בטוחה וסמוכה שכל ציור וציור שָׂם את ואן גוך בכיס הקטן ועוד נשאר הרבה מקום.

להיות אם ברוכה זה לתכנן ארוחות לשבת לשמונה נפשות, ולאחר שיחת טלפון מרגשת להפוך באופן מודולרי (את הראש ואת הנפש) לשולחן של שמונה עשרה סועדים. כי נולדה נכדה, בשעה טובה, האם בבית החולים וכל המשפחה באה לשבת. דינמיקה, ספונטניות, גמישות מחשבתית – אלו הן מילות הקסם.

להיות אם ברוכה זה לדעת שתמיד, אבל תמיד, השבט הזה שאת עומדת בראשו הוא מקור של חום ואהבה לכל הילדים, ושאף פעם, אבל אף פעם, הם לא ירגישו את טעמה של הבדידות, שהיא אחת מהמחלות הממאירות של המאה. להיות אם ברוכה זה להודות רגע רגע, שעה שעה, על הזכות הגדולה הזו, ולהתרגש מהאשראי שריבון העולמים נתן לי כשהחליט להפקיד בידיי את האוצרות שלי.

לתגובות: drchana2@gmail.com