השבוע צפיתי בסרט דוקומנטרי אישי שלה מלפני כשנתיים, 'סיפורים שאנו מספרים' שמו, שמגולל את סיפורה הסבוך של משפחת הבמאית מנקודות מבט שונות של קרוביה ומכריה.
זהו סיפור משפחתי מרתק, הרבה בזכות הדרך המתוחכמת והמרובדת שבה הוא נחשף בסרט, טפח אחר טפח. אבל דווקא הרעיון המגולם בשמו של הסרט – הפער בין מציאות אובייקטיבית לסיפורים שאנו מספרים עליה – אינו מפותח מספיק לטעמי. אולי זה משום שהאמת כאן חזקה יותר מדרך הסיפור שלה, ואולי משום שהפער בין השתיים אינו גדול כל כך.
אם פולי הייתה מחפשת דוגמאות טובות יותר לפער בין מציאות לסיפור, יכולה הייתה למצוא אותן בקלות בארץ הקודש. לפחות שתי נשות תקשורת, אשר מזוהות עם השמאל הלא מתון, גיבבו לאחרונה מילים ורקחו סיפורים שבינם ובין המציאות יש אך מעט מן המשותף. אין זה דבר חדש, כמובן, שהשמאל החילוני הקיצוני מנותק מהמציאות. מה שמעניין במקרים של אורית גלילי-צוקר ואריאנה מלמד הוא הדרך המעוותת והשקופה להחריד שבה ניסו השתיים לכופף את העובדות לצִדן.
ראשונה הייתה מלמד, שבטורה ב‑ynet התייחסה לפרשת בני סכנין והפרס שניתן לח"כ לשעבר עזמי בשארה. מלמד זעמה בעיקר על השר אביגדור ליברמן, שתקף את קבוצת הכדורגל הערבית, והזכירה לכולנו שליברמן – בניגוד לבשארה – כבר הורשע בבית המשפט. כאן כבר אפשר היה לעצור ולגחך כל הדרך אל המאמר הבא. אלא שמלמד הבינה בעצמה עד כמה בעייתית ההשוואה: ליברמן הורשע בהכאת ילד שהציק לבנו, ואילו בשארה נחקר בחשד לריגול ובגידה ונמלט מהארץ. גם הפובליציסטית הבינה שכותרת הטור "ליברמן הורשע, בשארה לא" עלולה לא להספיק לאינטליגנטים שבין קוראי האתר. לכן היא בחרה לספר סיפור.
ובכן, היֹה היה אדם בשם עזמי בשארה. ומכאן רשות התיאור לאריאנה מלמד: "בשארה נחקר בחשד שמסר מידע לחיזבאללה. בעיצומה של החקירה, נמאס לו - והוא עזב את ישראל כחוק. לא עמד נגדו שום צו עיכוב יציאה מהארץ. החשדות נגדו פומפמו בעוז על ידי שירותי הביטחון, וראה זה פלא - לא הוגש נגדו אפילו כתב אישום. נכון שמבחינה טכנית זו פדיחה להגיש כתב אישום נגד אדם שלא יבוא לאולם בית המשפט, אבל גם אי-הגשת כתב האישום הוא סוג של פדיחה: אפשר לראות בכך מקצת הודאה בניפוח החשדות".
רגע, אם שירותי הביטחון ניפחו את החשדות, מדוע בשארה אינו חוזר ומגן על עצמו בבית המשפט? אה כן, נמאס לו. לרגע שכחתי. בשארה עצמו, אגב, מעולם לא צוטט כאומר שנמאס לו. זהו עיבודה היצירתי של מלמד למציאות, כמו גם רעיון ההודאה של מערכת המשפט בניפוח החשדות. בעולם האמיתי, בניגוד לעולם הסיפורת, פושעים גדולים מבשארה הצליחו להימלט מאימת כתב האישום, מבלי שהדבר ייזקף לזכותם בתקשורת. פושעים אחרים, כולל מהמערכת הפוליטית, הרגישו נרדפים לא פחות מבשארה אך נשארו מרצונם להגן על עצמם בבית המשפט. "דמוקרטיה היא עסק משתלם לאזרחיה - אבל לא לערבים", מתלוננת מלמד. גם זה סוג של סיפור. באותה מידה אפשר לטעון נגד טוריה של מלמד, שהם עסק משתלם לאנשים שמבוקשים על ידי החוק, אבל רק לכאלה שמדברים ופועלים בגלוי נגד מדינת ישראל.
מתים על החיים
"תוכניות סאטירה אינן מזיקות, בדרך כלל, לפוליטיקאים המוצגים בהם בצורה נלעגת. בתנאי שהם מתיידדים עם דמותן הקריקטורית", קבעה פעם ד"ר אורית גלילי-צוקר בטור שכתבה לאתר 'העין השביעית'. לימים הפכה גלילי-צוקר ליועצת ראש הממשלה נתניהו, אחר כך פוטרה והפכה למבקרת חריפה של האיש, ובשבוע האחרון הפכה גם למומחית מטעם עצמה בענייני דתיים וחרדים. פוסט שהעלתה גלילי-צוקר בפייסבוק – בעקבות אסון השלג בנפאל ופיגוע הדריסה ברכבת הקלה בירושלים – מעלה את התהייה אם אכן מדובר בחוקרת התקשורת עצמה או בדמות הקריקטורית שלה, ואולי פשוט השתיים התיידדו טיפה יותר מדי.
קשה לברור את אלבום המיטב מתוך הררי האשפה המילולית של גלילי-צוקר. היא מאשימה את הציונות הדתית בקידוש המוות, בכך שהם נמשכים לאקסטרים הנפאלי כחלק "מהלופ האינסופי של מעגלי מלחמה, מוות והיעדר אופק של חיים נורמליים". היא תוהה אם גם הציבור החרדי, כמו בני משפחתה של התינוקת המנוחה חיה-זיסל בראון, נמשכים לאותו אקסטרים. "האם ההורים שלקחו את בתם התינוקת לא עשו שיקול שכל הורה בירושלים אמור לעשות בימים אלה ולשאול את עצמו איך להימנע מחיכוך מיותר בנתיבים מסוכנים לילדיו?" שואלת העיתונאית לשעבר בהתייחסה לתחנת הרכבת הקלה של עיר בירתנו.
אין זה מקרה שגלילי-צוקר הייתה בעברה עורכת ב'הארץ', עיתון שאנשיו עשויים להזדהות עם פוסטים כגון זה. דבריה מזכירים סטטוס דומה שכתב פעם בכיר אחר באותו עיתון, אורי תובל, בעניין אלירז פרץ ז"ל ומשפחתו. אין שום חידוש בכך שהשמאל הרדיקלי מרחם על אכזרים ומאשים את הקורבנות חובשי הכיפה. החידוש כאן, בדומה לטור של אריאנה מלמד, הוא כיפופה הגלוי של המציאות לטובת הבדיה. בעולם האמיתי – הנסיעה לנפאל אינה חוויית אקסטרים של דוסים אלא טיול מקובל ונפוץ של צעירי כל המגזרים. בעולם האמיתי – הימצאות ברחוב ירושלמי ראשי ונסיעה ברכבת הקלה אינן חיכוך מיותר בנתיבים מסוכנים. בעולם האמיתי – אנשי הציונות הדתית חפצי חיים, ומרבים ביצירת חיים, ויוצאים למלחמה כדי להגן על החיים – בין היתר על חייהם של כפויי הטובה שמפגינים את טיפשותם ורשעותם ברשתות החברתיות.
רואה, שרה פולי? תלמדי, כך נראים הסיפורים שאנו מספרים בהשוואה למציאות. מזל שאת לפחות יודעת לעשות סרטים, גם אם הם פחות יצירתיים מאלה שהשמאל בארץ חי בהם.