'תכף נלך', דויד שטנר
לא כל יוצר חדש מעוניין שיזכירו לו את עברו, אבל בדויד שטנר נתקלתי לראשונה באירועים מטעם אתר 'ביכורים', במה ליוצרים דתיים מבית 'כיפה'.
כמה פעמים יצא לי לשמוע את שטנר בתפקיד אמן צעיר שכותב ומלחין למגירה, והיה נדמה לי שהמגירה קצת קטנה בשבילו ועוד רגע היא הולכת להתפקע. אז הנה, שטנר יוצא עכשיו מגבולות קהילת היוצרים האינטרנטית, ומנסה לפרוץ לתודעה הציבורית עם אלבום בכורה.
ייתכן שכולכם הייתם מכירים את שטנר, אילו הוא היה מעברת את שם משפחתו לבנאי, למשל. הסגנון שלו מזכיר מאוד את אביתר בנאי ודומיו, ובאופן כללי השירה והעיבוד המוזיקלי תואמים את הרוח השלטת במוזיקה הישראלית בעשור האחרון. אם ישימו אותו בין שני שירים איכותיים בגלגל"צ, לא תשלחו מבט חטוף לרדיו כדי לוודא אם אתם עדיין על אותה תחנה. הקול הרך והמדויק, הכתיבה המורכבת והגיטרה שפורטת על מיתרים עדינים, יכולים למקם את שטנר בין היוצרים המוכרים יותר היום.
האם גם מבחינת התוכן 'תכף נלך' מתאים לרוח גלגל"צ? בשמיעה ראשונה, קשה לדעת. אנחנו מתורגלים לקבוע אם אדם הוא דתי או חילוני על פי הכיפה שיש או אין לו על הראש, אבל מה לעשות שדיסקים לא יוצאים עם כיפה נלווית, ולכן מורכב יותר להחליט אם לתייג אותם כמוזיקה יהודית או לא. במקרה של דויד שטנר, אין יותר מדי שירים מהמקורות שיכולים להקל על הקטלוּג, וגם לא דיבורים מפורשים על בורא עולם, תפילה או עם ישראל. ובכל זאת, אחרי ששומעים את "ידיד נפש", ואת השיר שמבוסס על האגדה "שלוש משמרות הוי הלילה" במסכת ברכות, אפשר להתרשם שגם שאר השירים נובעים ממקום רוחני עמוק, ולצרף את 'תכף נלך' למניין. כלומר, להכניס אותו לתוך הקהילה המכובדת של המוזיקה היהודית המתחדשת.