זמן קצר לאחר שהפצתי הצעה להתראיין לכתבה זו, קיבלתי את המסרון הבא: "שלום חגית. אני בת 30, ושמחה לשמור על ההלכה למרות המאבקים היומיומיים. אשמח לעזור".
כשהודיתי לכותבת במסרון חוזר על נכונותה להתראיין, היא כתבה בחזרה: "בכיף. זה כל כך מדובר לאחרונה שהפריצות מתפשטת בממדים לא נורמליים, שזה מאוד מרגיע ומשמח אותי שמישהו יראה שעוד נותרו כאלו שלא נסחפים בזרם הכולל ושומרים, ולהפך – רוצים עוד להשתפר ועוד להתקדם".
והיא לא הייתה היחידה. גם אפרת השיבה לפנייתי במילים: "איזו כתבה חשובה. אשמח לעזור". רווקים ורווקות רבים ששומרים על אורח חיים תורני ומוקפד על פי גדרי ההלכה, חיים מקרוב את השיח האנטי-הלכתי שצף ועולה ב'ביצות' הדתיות השונות, ומשם חודר אל אמצעי תקשורת מגזריים שבוחרים להעצים דווקא את האג'נדה הזאת. הם עוברים את אותן חוויות, קשיים והתמודדויות בשנות הרווקות המתמשכות, מזדהים עם הכאב של אחיהם ואחיותיהן לצרה, אבל בוחרים שלא לוותר לעצמם למרות הכול, ומציבים את הגבולות ההלכתיים במקום הרבה יותר ברור וחד משמעי.
למען הגילוי הנאות יצוין שכותבת שורות אלה חוותה את קשיי הרווקות במשך קרוב לעשור. בנות רבות בסביבתי הקרובה שהיו במצב דומה, כמו גם בחורים רבים שעמם נפגשתי, לא היו רלוונטיים לשיח ההיתרים וטשטוש הוראות ההלכה. אבל הקולות האלה משום מה נעלמים מהכמעט-קמפיין של התקופה האחרונה, אשר מבקש להעניק לגיטימציה לחוסר צניעות בקרב קהילות הרווקים הדתיים, בהקשר של אי שמירת נגיעה או מגורים משותפים ולעתים גם מעבר לכך.
מבחר מהקולות האלה בחרנו לאסוף ולהשמיע בכתבה הזו. גם בסקאלת התורניים ישנן מורכבויות לא פשוטות, עמדות בעלות גוונים שונים ובעיקר הרבה כאב, אבל לכולם שורה תחתונה משותפת: את גבולות ההלכה לא חוצים. ההתמודדות הרוחנית עם הריק של שנות הרווקות מביאה אותם למקומות שונים בעבודת ה', אבל היא עדיין חלק בלתי נפרד מחייהם.
רק לא בביצה
אביתר (שם בדוי), רווק בן 27, משמש כבר ארבע שנים ר"מ בישיבה תיכונית. הוא ירושלמי במקור, התחנך בישיבה תיכונית ולאחריה למד כמה שנים בישיבה גבוהה באזור ירושלים. במקביל לשנות הישיבה, השלים אביתר תואר בחינוך במכללה דתית. הוא רקד בחתונות רבות של חבריו לשיעור, עד שבשלב מסוים גילה שהוא נותר כמעט לבדו. החברה התורנית בישיבה עודדה נישואין בגיל צעיר יחסית, כך שרוב חבריו הם כבר אבות לשלושה ילדים או יותר. היעלמותה של החברה התורנית והיעדרה של חברה אלטרנטיבית בעלת אוריינטציה דומה, הן מבחינתו הקושי העיקרי בהתמודדות הרוחנית-דתית של תקופת הרווקות. "אין עם מי ללכת, אין עם מי לטייל, אין עם מי לגור בדירה", הוא מתאר את החסר של החברים מהישיבה, "החבר'ה שיש זה לא חבר'ה מהמקום התורני".
עם החלטתו לצאת מהישיבה אל עולם העבודה, מצא את עצמו אביתר מול דילמה לא פשוטה: "היה לי תמיד חשש מללכת לגור בביצות – קטמון, נחלאות. מצד אחד רציתי שתהיה לי חברה, מצד שני את המחיר הדתי שכרוך בכך לא רציתי לשלם".
מה המחיר הדתי שחששת ממנו?
"ארוחות שבת של בנים ובנות יחד, למשל. יש גם אווירה בדירה שאין כוח לקיים את כל ההלכות עד הסוף. הולכים לישון מאוחר אז לא קמים בבוקר". אביתר גם מוסיף שלתחושתו, האווירה הכללית בביצות היא של השלמה חיובית במובן מסוים עם המצב. "אווירה של סבבה, טוב ככה, חיים בסדר. לא צריך להתקדם. זה יוצר ביצתיות כזו. אבל זו תחושה סובייקטיבית שלי", הוא מסייג.
האפשרות לחזור לגור אצל ההורים לא באה בחשבון מבחינתו, אבל גם להמשיך לגור בישיבה בלי חברים לא הייתה אופציה נעימה. "בעצם נשאר לי או לגור לבד, או עם חברה שאני לא רוצה בה. זו חברה שלכתחילה לא הייתי הולך איתה, ועכשיו הם הופכים להיות האופציה היחידה". אביתר גם הכיר אישית לא מעט חברים שהגיעו למקומות שלא היו מגיעים אליהם לולא רווקותם, והוא לא רצה למצוא את עצמו במקום הזה.
כיום מתגורר אביתר בשותפות עם חבר תורני נוסף ביישוב המרוחק מאזור הביצות, סמוך למקום עבודתו. "זה יוצר מצב שאין לי כמעט חברה, אבל זה מה יש", הוא מסכם את המחיר האישי של הבחירה שעשה. "זה אומר שאין לי חברים וזה מחיר קשה, אבל אני שלם עם זה".
אביתר מסביר שדווקא תקופת הרווקות, על המשברים, הפרידות, חוסר ההצלחה ותחושות התסכול – מצריכה במיוחד חברה תומכת על מנת לצלוח את הקושי הנפשי. לכן ההחלטה שקיבל לוותר על חברה על מנת לא להישאב לאווירה לא תורנית ופחות מכך, קשה במיוחד. "יש הרבה מצבים בתקופה הזו שאתה אומר: בוא נזרום עם החבר'ה, עם מה שהולך מסביב בביצה. אבל אני מעדיף שהאפשרויות האלה לא ייפתחו בפניי בכלל כשאני במצבים האלה. המקומות החברתיים האלה הם מה שמאוד חסר לי, אבל את סוג הישיבה הזו עם החברים אני לא רוצה".
מלבד הקושי החברתי, האם תקופת הרווקות מזמנת לך אתגרים במובן הדתי-הלכתי?
באיזה אופן אתה מתמודד איתם?
"כשלאדם הכול זורם והכול בסדר, יותר קל לו לקיים את כל ההלכות. אבל כשאתה בדיכאון – קשה יותר לקום בבוקר, למשל. זה יכול להיות תפילות ביחיד כי אין כוח ללכת לבית הכנסת. או למשל אם יש יום חופש, רובצים סתם בלי לעשות כלום. מעבירים יום ועוד יום בלי חיות מיוחדת. כשיש לך משפחה, יש משהו שמכריח אותך להיות במציאות, לעשות, לתרום".
כשאני מחדדת את השאלה, אביתר לא מצליח למצוא דוגמאות "מאוד חטאיות", כלשונו שמביאה עמה הרווקות. מבחינתו, להעביר יום בלי עשייה מיוחדת מלבד צפייה בסרט זו כבר ירידה רוחנית. "זה משהו שלא היה פעם (כלומר, בתקופת הישיבה – ח"ר) ועכשיו זה קורה. פעם הייתה חיות והיה מה לעשות, ועכשיו יש ריק". אביתר מרגיש שהוא נתון בתהליך כללי של שקיעה רוחנית שאינו רוצה להיות בה, אבל לא מוצא בתוכו את הכוחות לצאת ולהתקדם.
מהתיאור שלך עולה קושי רוחני-מנטלי, אבל חציית גבולות ההלכה לא נשמעת אפשרות מבחינתך. מה דעתך על המגמות בקרב אוכלוסיות רווקים דתיים של התרת איסורים הלכתיים, בעיקר בתחום הצניעות?
"יש לי חבר טוב שעבר תהליך מאוד ארוך. הוא היה חסיד דוס לגמרי, והיום אחרי תקופה בחו"ל הוא חזר לגור בביצה. הייתה לו חברה והם גרו שם כזוג נשוי, לא הייתה לו בעיה. הוא אמר: אם אלוקים שם אותי ככה, הוא חושב שאני מסוגל להמשיך לחיות כך? אני לא מסוגל. אני מזדהה עם הכאב שלו", אומר אביתר, "אבל לא רוצה להיות שם. אני מרגיש שזה לא נכון. זה קשה, אבל אני לא רוצה ללכת לשם, למרות שיש הרבה התמודדויות סביב זה. הרצון למגע לא יותר קל עכשיו מאשר בגיל 18, כי באמת יש רצון עמוק להקים משפחה, אז יש צורך אפילו בסתם לשבת לארוחות ביחד".
למה חשוב לך לא למצוא את עצמך במקומות האלה? למה שלא תקל על עצמך?
"כי אני רוצה לשמור הלכה. אני מאמין בה' ומאמין בתורה. אם משהו קשה לי, זה לא אומר שאלך להתיר אותו. יש הרבה דברים קשים, אבל לא בגלל זה אפתח את כל הגבולות. גם אם לפעמים נפתחים אצלי גבולות קטנים שפעם לא היו, זה לא. יש לזה גבול".
אתה לא מרגיש כפי שטען חברך, שאם הקב"ה מקשה עליך אז אתה לא חייב לעמוד בזה?
"הלב כן אומר ככה, מסכים מאוד. אבל השכל מנסה להישאר באמירה שהכול לטובה, שאדם יכול להתמודד עם כל קושי ושלכול יש תכלית".
"זה הניסיון שהכי נכון לי עכשיו"
גם אפרת עזר (32) בחרה במודע להתגורר ולעבוד בסביבה תורנית במהלך שנות הציפייה למציאת בן הזוג. "בחרתי מראש לגור בסביבה תורנית כי אני יודעת שזו הדרך שאני רוצה לחיות בה". עזר, מחדרה במקור, סיימה את לימודיה באולפנת כפר פינס ולאחר קבלת התואר השני בייעוץ ותושב"ע עבדה כרכזת חברתית באולפנית חדרה במשך כשנתיים. התחנה המרכזית בחייה המקצועיים הייתה אולפנת כפר פינס, שם שימשה כמחנכת במשך שבע שנים.
עם העבודה שבחרה, מתוך אהבת המקצוע, הגיעה גם הבחירה במקום המגורים – בתוככי האולפנה. "ידעתי שמאוד קשה בחוץ, במיוחד ללא נשואים. ראיתי מה קורה עם חברות שלי ולא רציתי למצוא את עצמי במקום הזה רק בגלל המצב האישי הזמני שאני נמצאת בו", היא מסבירה. גם עזר מדברת על מחיר אישי ששילמה בהחלטתה לגור בתוך מוסד חינוכי ולוותר על החברה שבחוץ, על מגרעותיה. "אני יודעת שיש בחורים שנרתעו מזה, מחנכת באולפנה זה נשמע מאוד כבד. היו לי הרבה מחשבות ושיחות עם חברות אם נכון להישאר באולפנה או לא. למרות שהייתי מחנכת יותר פתוחה, בכל זאת הייתה סטיגמה של כבדות. אני יכולה להבין את זה. אבל זה המחיר ששילמתי על הבחירה לגור בסביבה תורנית".
האם הרווקות יצרה אצלך התמודדות רוחנית או הלכתית?
"בוודאי שהתקופה הזו קשה. אבל גם המסגרת שבה הייתי לא אפשרה לי לשנות דברים באורח החיים, אם כי כמובן שהחיים במסגרת הזו היו מתוך בחירה. אני לא חושבת שעשיתי שינוי מהותי במשהו מהבחינה ההלכתית בגלל הרווקות. היה לי מזל שאני מאוד אוהבת את העבודה הזו, וזה מה שגרם לכך שנשארתי שם כל כך הרבה זמן".
לא עברו אצלך תחושות של טרוניות כלפי מעלה על המצב שאת נמצאת בו?
"זה משתנה מתקופה לתקופה", היא משתפת, "אבל בבסיס אני מאמינה שהקב"ה יודע מה הוא עושה, מכוון מה נכון לי, וזה מה שעוזר לי להישאר במקום הזה. זו עבודה כל הזמן", היא מדגישה, "לא משהו שקניתי אותו וזהו. זו עבודה מבחירה". עזר דווקא מתארת תחושת בנייה והתקדמות מתוך הקשיים: "אני מרגישה שאני נבנית. החיים מלמדים אותנו כל פעם מחדש ששום דבר לא בטוח. פעם חברה אמרה לי משפט שהולך איתי: ההמתנה לדברים גדולים לפעמים ארוכה יותר, אבל משתלמת. ההכנה שלי עכשיו היא להגיע לנישואין ממקום אחר, ומאפשרת משהו אחר בחיים בכלל. אני לא יודעת למה זה הניסיון שלי, אבל כנראה זה הכי נכון לי עכשיו וזה מה שמגדל אותי. זה נשמע פשוט להגיד, אבל זה באמת לא. יש המון מורכבות ואתגרים, וברור שזה מתסכל. אבל אני מאמינה בע"ה שזה יבוא הכי טוב".
בשנה שעברה החליטה עזר על שינוי אישי ומקצועי בחייה. היא התלבטה ארוכות, אך לבסוף החליטה לצאת לשליחות חינוכית במנהטן, שם היא מתגוררת כעת. "זה משהו שרציתי לעשות הרבה זמן", היא מספרת, "אבל חששתי מלקחת סיכון, שזה יתקע אותי כי אולי בארץ יש לי סיכוי גדול יותר להתחתן עם מישהו תורני כמו שאני מחפשת". עזר בחרה כאמור לצאת לשליחות ולפתוח אופקים חדשים, והיא מלמדת כיום יהדות ועברית בבית ספר דתי. היא שלמה עם הבחירה והעבודה שלה, ומאמינה בתחושת השליחות בתחום שבו בחרה לעסוק. בכלל, היא אומרת, לכל אחד יש את המסלול האישי הנכון לו, "וזה גם מה שאפשר לי לשמוח בחתונות של תלמידות שלי או אחיותיי הקטנות".
מה דעתך על האמירות בקרב אוכלוסיות רווקים המבקשות להעניק לגיטימציה להיתרים הלכתיים בתחומים שבינו לבינה?
"אני לא יכולה לשפוט אף אחד", היא מקדימה, "זו התמודדות, במיוחד למי שחי בחברה מעורבת. אבל אני כרגע מקווה שבע"ה בעלי יהיה הראשון שייגע בי, ושזה באמת יישמר כך עד אז. זו ההלכה. אם ההלכה הייתה משתנה בהקשר הזה – בוודאי שהיה יותר קל. אבל זה לא ככה. אני אישית ממש לא מסכימה עם האמירות האלה".
עזר מנמקת את התנגדותה באמונתה ש"שמירת ההלכה זה מה שנכון. לא נכון לחיות בצורה כזו מעורבבת של נגיעה בין המינים. זה יצר מאוד חזק. ראיתי אצל הרבה חברות ותלמידות שליוויתי, שהנושא הזה הוא כדור שלג שמתגלגל ולא יודעים איפה הוא נגמר. אז אם ההלכה עצרה אותנו שם – זה נכון".
"לשחרר עד גבול מסוים"
שמחת חיים, תחושה עצמית טובה, או בקיצור – שפיות: זה המתכון שנותן משה (29) להתמודדות עם תקופת הרווקות. ובשביל להגיע לזה, הוא טוען, צריך לפעמים גם "לשחרר", כהגדרתו, כמה מההגבלות שהיו נהוגות בתקופת הישיבה למשל. משה, בן למשפחה ירושלמית, למד כחמש שנים בישיבה גבוהה נחשבת וכיום עוסק בחינוך ובהוראה. הוא מתגורר בקטמון, על גבול הביצה הירושלמית הוותיקה. משה מגדיר את עצמו כתורני ושומר הלכה, ומסביר כי מגוריו בקטמון אינם מאפיין חברתי שלו. "יש לי חברים מהביצה, אבל אני לא ממש חלק משם".
בשונה מהמרואיינים הקודמים, משה רואה בביצה מקור לבעיה אבל גם סוג של פתרון. "חלק מהבעיה בתחום הרוחני בהיותך רווק, הוא החוסר בעוגן המשפחתי והקהילתי שמחזיק אותך מבחינה תורנית ורוחנית. אם התחתנת, אתה מחנך את הילדים שלך ללימוד תורה, יש לך שולחן שבת עם דברי תורה. גם אם יש לך התמודדויות, אתה ממשיך בדרך שלך כי כך אתה רוצה לראות את המשפחה שלך. כרווק אתה עושה מה שבא לך, אף אחד לא יושב עליך ואומר לך מה לעשות, ואז ההתמודדות יותר קשה. יש לך פחות עוגנים שיחזיקו אותך". משה מוסיף כי גם טעמם הייחודי של החגים ניטל כאשר הרווק אינו מעוגן למשפחה או קהילה. "בשמחת תורה, אם יש לך קהילה או משפחה – אתה רוקד איתם. אם לא אתה מרגיש לבד, ומקיים את הדברים בחצי כוח. ואז הרמה הרוחנית נשחקת בהתאם".
פתרון אחד לקושי הרוחני, לדברי משה, תלוי במשמעת העצמית של כל אחד. "תיצור לעצמך עוגנים. אני אישית, כמה שנים אחרי הישיבה היה לי קשה ללמוד תורה, הרגשתי ירידה רוחנית. צריך ליצור עוגנים: שיעור קבוע, חברותא קבועה, תחליט שאתה הולך לתפילה שלוש פעמים ביום".
אבל מענה כולל יותר, כאמור, רואה משה ביצירת הקהילה האלטרנטיבית של הצעירים עצמם. "בחגים למשל היה מניין של הרווקים, שהתפללו בראש שמתאים להם. זה מפצה על הקהילתיות שחסרה". מאידך, גם משה מודה שהנורמות בביצה יוצרות קשיים ברמה ההלכתית. "אין בביצה הרבה אנשים שאוכלים בסעודות נפרדות של בנים ובנות. ואז נהיים ידידים וידידות וזה עושה קצת בלבולים. זה מביא לעוד קשיים בקטעים ההלכתיים, שאם היית בישיבה או אצל ההורים לא היית מגיע לסיטואציות האלה".
איפה אתה נמצא ביחס לשיח על הגבולות ההלכתיים בקרב חברי הביצה?
"אני נמצא שם במקומות שמתאים לי. יש לי לא מעט חברים דתיים לגמרי שמכל מיני סיבות החליטו שאין להם כוח לשמור, אבל אני לא. זה מורכב", הוא מהרהר, ומסביר: "אני חושב שזו תקופה מאוד לא קלה, ואדם יכול להיכנס לדברים שישפיעו עליו נפשית גם לחיים שאחר כך. לכן הכי חשוב שאדם יהיה שמח, ימשיך לחיות. לפעמים לשמור על ההלכה באותו ראש שהיית בישיבה – שם אותך במקום מאוד קשה ומרובע. בישיבה למשל היה דיון אם בשבת שיעור אפשר שהאברכיות יאכלו ביחד איתנו. אם מישהו רווק יאמר שהוא לא אוכל עם בנות, תהיה לו בעיה מבחינה חברתית. לדעתי לפעמים חשוב לשחרר כדי שיהיה לך טוב, ואז השאלה היא כמה לשחרר".
עד כמה אתה מוכן לשחרר? איפה הגבול שלך?
"איפה הגבול? שאלה טובה. אין לי תשובה מוחלטת. אבל עקרונית הגבול הוא ההלכה. למשל, נגיעה – כמה שזה קשה, זה אסור ואין מי שמתיר את זה. גם אם זה מאוד מקשה עליי – אשמור נגיעה. דברים אחרים, כמו ארוחת שבת משותפת, שזה מבחינתי רוח ההלכה, שם אני משחרר יותר".
האם הטענות של "קשה לי כרווק, אז אני לא מחויב לכללי ההלכה" לגיטימיות בעיניך?
משה מוחה על ניסוח השאלה. "השאלה לא מנוסחת נכון. זה לא קשור ללגיטימי או לא. זה קושי, ויש אנשים שחווים את הקושי הזה מאוד חזק. כל אחד בוחר איך להתמודד עם הקושי הזה ולהמשיך לתפקד ולהישאר שפוי. כל אחד בוחר את החיים שלו ומתמודד עם הקושי אחרת. אי אפשר לומר שזה לא לגיטימי. אני יכול לומר שכתופעה – זו לא תופעה טובה".
ומבלי להתייחס לאחרים, מה עמדתך האישית בנושא?
"ברמה האישית אני יכול לומר שאני לא רואה הבדל בין אדם של"ע חלה בסרטן, ויגיד: הקב"ה דופק אותי אז אני לא שומר תורה ומצוות, לאדם שמתמודד עם כל קושי אחר. ה' מביא ניסיונות על האדם כדי שיעמוד בהם, אז הוא לא יכול לומר – אם ככה, אני לא שומר כלום. אני מאוד מבין את אלה שלא שומרים, הלבטים וההתמודדויות האלה הם מנת חלקי בכל יום. אבל ברמה ההשקפתית אני אומר: תתגבר, זה החיים שלך, מה שה' נתן לך". משה מוסיף שלדעתו יש גם אחריות ובחירה מסוימת במצבם של חלק מהרווקים, ולכן הם לא באמת יכולים לגלגל את כל האשמה במצבם כלפי שמיים. "הרווקות זה לא רק משהו שה' הביא עליך, כמו מחלה. במידה מסוימת הרבה מזה שאתה נשאר רווק מבוגר זה קצת מבחירה: אתה רוצה רק מישהי יפה? קח בחשבון שייקח לך זמן להתחתן. אז אי אפשר לבוא בטענות לקב"ה, זו גם אחריות שלך".
"התעמלות באמונה"
"בגדול, זה מסע עם הרבה כאב, ריקנות ותלישות", מקדימה נעמה (30) לפתיחת השיח ההלכתי. "צריך כל הזמן לבחור איך למלא את הריקנות הזו. יש בנות תורניות שממלאות אותה באידיאלים. אבל מצד שני בריקנות עצמה יש הרבה אמונה. אתה במקום שאתה נופל וקם, נופל וקם ויש מתיקות בעבודת ה' שבאה מתוך הנפילה והקימה. אתה מבין שאתה לא יכול לסמוך על אף אחד חוץ מה', וה' מראה לך דברים טובים שקורים לך". נעמה רואה בחישול הזה גם יתרון: "בחיים נצטרך להתמודד עם עוד הרבה ניסיונות, ומה שקורה עכשיו זו התעמלות באמונה לקראת מה שיבוא אחר כך".
היא בוגרת אולפנה ידועה, תושבת גוש דן במקור. למדה במדרשה ותיקה בירושלים, הדריכה במכון אורה וכיום מתגוררת בתקוע, במה שאולי ניתן לכנות ביצה מקומית, אבל בעלת אופי משל עצמה. נעמה עובדת בפרויקט לילדים בסיכון, עבודה שממלאת את ימיה בסיפוק ושמחה. "מדי פעם עולים לי משפטים של ייאוש. אבל אני מנסה תמיד להחליף את המשפטים בראש ולומר לעצמי שיהיו לי בחיים אלף מצבים של אי ודאות, אז צריך להתחיל מעכשיו להאמין בה' בעיניים עצומות, גם אם לא מבינים למה מתייסרים כל כך". חשוב לה להדגיש שבסך הכול השגרה היא שמחה, גם בתקופת ההמתנה הלא פשוטה הזאת. "בסך הכול טוב, והרצון הוא לא להתקרבן ולא להתייאש. אמנם רוצים שהתקופה הזו תיגמר, אבל צריך לדעת ליהנות מההזדמנויות שמגיעות בינתיים".
בחברת הרווקים והרווקות שבקרבה היא חיה מתנהלים דיונים ערים בשאלות דתיות, ולא נעדרת מהן גם הסוגיה של שמירת נגיעה ועוד שאלות בתחום הזה. "יש הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה ביחס לתקופת האולפנה או המכללה", היא אומרת. "אני מרגישה שיש לי חברות שהתייאשו, ולא ממקום לא מאמין. אין לך כוח, ואז אין לך כוח גם לזה", היא מכוונת לנושא שמירת הלכה. "לכן טוב לעשות כתבה כזאת שתפזר את הפחד מזה שאין כוח והדרך נהיית מטושטשת. יש בזה משהו שנותן תקווה, לדעת שיש אנשים שכן שומרים".
מה העמדה האישית שלך ביחס לשאלת שמירת ההלכה?
נעמה מדגישה כמה פעמים שהיא אינה באה ממקום שיפוטי כלפי המצוקה של חבריה לצרה. אבל לדעתה, התופעה של הזליגה בשמירת הלכה בקרב הרווקים היא "צרה גדולה מאוד, מפחידה", כהגדרתה. "זה נותן לגיטימציה לדברים שכל כך רחוקים ממה שאנחנו באמת רוצים. הרי הרבה מהאנשים שעושים את זה עכשיו, אם היו מתחתנים לפני חמש שנים לא היו חולמים להגיע למקום הזה. נוצרה מין פתיחות גדולה כזו שנותנת לגיטימציה להגיד שזה נכון לנהוג כך, וזה בסדר, וזה הלכתחילה. זה מה שמפחיד בעיניי. אם אין לך כוח ואתה עושה דברים מתוך חוסר כוח, לפחות אל תגיד שזה המצב הבריא. תודה באמת".
מה המקום שלך בדילמה הזו? חשבת להפסיק לשמור על דברים?
"ברור שלא, ממש לא", היא נחרצת, "כי גם כשאני אחרי נפילות, בתחתיות, בסוף אני יודעת שה' זה הנחמה היחידה שיש לך. בסוף התקופה הזו תיגמר ואתה תישאר עם מה שהצלחת או לא הצלחת לעמוד בו בתקופה הזו".
נעמה מהלכת בין הטיפות, מנסה לסלול לעצמה שביל שמחד יאפשר לה לחיות את חייה "בפתיחות, בצבעוניות, עם הרבה גוונים", ומצד שני שהפתיחות הזו לא תבוא על חשבון שמירת ההלכה. "אני מרגישה שזו עבודת ה' שלי. העיקרון שהצבתי לעצמי הוא שדברים לא יבואו על חשבון ההלכה".
Hagitr72@gmail.com