כאמא צעירה הייתי מתבוננת בבכור שלי בפליאה מהולה בדאגה קלה. איך יכול להיות, חשבתי, שהיצור חסר האונים ששוכב בעריסה יתהפך פתאום? ויחייך? ויתיישב?
וכשהקטנצ'יק דילג ברוך ה' משלב לשלב בהתפתחות, כאילו קרא בעיון את הוראות אחיות טיפת החלב, זה היה בעיניי פלא גדול. וזה באמת פלא. תשאלו הורים שילדם נתקע אי שם בדרך.
בתינוקות הבאים אולי החידוש פחת, אך המציאות שבה שינויים דרמטיים התרחשו לי מול העיניים עם מינימום השתדלות מצדי נותרה קסומה בעיניי. הייתי ממתינה לכל שינוי פאזה בדריכות, מחכה שהמבט התינוקי יהפוך למבין והמלמולים יהפכו למילים, יודעת למה לצפות ובכל זאת חסרת סבלנות.
תינוקות כבר אין לנו בבית. העגלה במחסן והכסף של הטיטולים זורם הישר לחשבון הבנק של האוניברסיטה. ואם הייתי מוטרדת מהשאלה איך הילדים ילכו וידברו – אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הרגשתי לגבי השלב החדש שהמתין לפתחם: שלב מציאת החצי השני. בסדר, אני יודעת שזה קורה אצל כמעט כולם, אני יודעת שזה חלק מההתנהלות הטבעית, ושאין שום סיבה מיוחדת לחשוש – אך בכל זאת, מהיכן יצוץ נס כזה? ולא סתם נס, נס כפול ומכופל: שהזוג ייפגש איכשהו, שיתאים, שהוא ירצה, שהיא תרצה... אפילו לשלמה המלך דרך גבר בעלמה הייתה תעלומה, אז מה יגידו אזובי הקיר?
שמעתי סיפורי השגחה מופלאים: סיפור בדוק, למשל, על בחורה שראתה בחור קורא ספר באוטובוס, והחליטה שהוא מתאים בול לחברה שלה. איך, ריבונו של עולם, מגיעים להחלטה כזאת בלי להחליף עם הבחור חצי מילה? היא נתנה לו פתק עם מספר טלפון והסבר קצר, הבחור הסקרן התקשר, והשאר היסטוריה. שמעתי על זוגות שנפגשו במטוס, או בהפגנה, או בתרומת טרומבוציטים. אצל האחרים ברור שזה יסתדר, אבל איך זה יקרה אצלנו?
והנה, בשבח והודיה לבורא עולם, זה קרה. אף פעם לא הבנתי עד כמה אפשר להתכוון מכל הלב לנוסח הסטנדרטי הזה. זכינו בסימן טוב ובמזל טוב לארס בת, ופתאום את רואה שכמו שיש מי שדואג שהתינוקות ילמדו ללכת, כך יש מי שדואג לזווג להם את זיווגם הראוי. פקחתי את העיניים לרעיון שאני בעצם מגדלת בביתי חצאי נשמות, והחצי השני שלהם מחכה להם אי שם, ויגיע אליהם בעזרת ה' בדיוק בדרך ובזמן המתאימים.
הבחור מהווילונות
כמובן שלנס הזה, כמו לשאר הניסים, מתלווה ההשתדלות האנושית שלנו.
חברה שלי אימצה חייל בודד שבמהרה אומץ רשמית גם כחתן. אך בדרך כלל הנסיך על הסוס הלבן לא מתדפק על הדלת, וכל אחד צריך לעבור את קריעת ים סוף הפרטית שלו. משפט אחד חוזר על עצמו שוב ושוב בסיפורי היכרויות: "אם היו מציעים לי אותו, בחיים לא הייתי יוצאת איתו". איזה מזל שמשמיים דאגו שיכירו זה את זה בדרך עוקפת דייטים.
זה באמת מעלה את השאלה עד כמה הפרטים שהרווק או הרווקה הממוצעים מתעקשים עליהם רלוונטיים, בסופו של יום. אפשר לגמרי להבין את הצורך לסנן, אפשר להזדהות עם תלונות הדור הצעיר על הדודות שחושבות שכל מה שצריך זה שהבחור יהיה בחור והבחורה בחורה, ואפשר לכאוב את כאבם של אלה שחוזרים מעוד דייט מאכזב עם מישהו לגמרי לא שייך. ובכל זאת, אם יש מי שמרגיש שהדרך חסומה והעניין תקוע, אולי כדאי לשקול קצת לפתוח, קצת להרחיב את הלב ואת הקריטריונים? אולי מהפתיחה הזאת תצמח ישועה, מי יודע?
אני זוכרת שכשהייתי עדיין רווקה, הציעו לי בחור שעבד בחנות וילונות. אמרו שהוא בחור נהדר, טוב לב וחכם וירא שמיים – אבל אני לא רציתי לשמוע. ולא רק אני. הציעו אותו ללא מעט מחברותיי, וכולן סירבו. אני מקווה שהבחור נשוי באושר ובעושר כבר מזמן, אבל במחשבה לאחור - מה כל כך נורא בחנות וילונות? ואם הוא היה עובד בחנות מחשבים, הייתי מסכימה? היום אני יודעת שהתווית השיווקית שמצמידים למשודך או למשודכת לגמרי לא מנבאת איזה מין בני זוג הם יהיו, וגם גורמים כמו גיל, גובה, ישיבה או רקע אקדמי מתגלים לעתים קרובות כהרבה פחות גורליים ממה שחושבים.
זה אגב, נכון גם לגבי מראה חיצוני. לא שאני טוענת שזה לא חשוב, אבל נראה לי שכל עניין ההתעקשות על תמונות גורם להרבה שידוכים פוטנציאליים לרדת מהפרק טרם זמנם. יש בנות שלא עלינו, הן פשוט לא פוטוגניות. על פי עדות מפורשת מבחור אמיתי, זה לא אומר שהן בהכרח לא נראות טוב כשפוגשים אותן פנים אל פנים. אגב, תמונת הפייסבוק יכולה להטעות גם לכיוון השני, כי גם לבחורה שלא נראית מדהים יכולה להיות תמונה שתפסה אותה בפוזה מחמיאה. בכלל, יופי זה ממש עניין של טעם אישי. אני מכירה בחורים שהודיעו קבל עם ועדה שהם מחפשים רק יפהפייה, ובמבחן התוצאה הם לא עמדו מתחת לחופה עם בת דמותה של בר רפאלי. לפחות לא בעיניי. אולי בעיניהם כן.
הפצות מהירות
אני לא רוצה להלאות אתכם בחוויות מתחום ההכנות לחתונה (אולי בהזדמנות אחרת, אם תתעקשו), אבל בכל זאת, עצה אחת קטנה מימי הטרום-וורט: אם אתם רוצים להפיץ מידע במהירות שיא, תדאגו לספר רק לבן אדם אחד, ולבקש בכל לשון של בקשה שלא יספר הלאה. תשאלו את האולפניסטית שלי, ששמעה על אירוסי אחותה מחברה של חברה, עוד לפני שהכלה הספיקה להרים טלפון.