כל הילדים קפצו בהתלהבות לשמע הבשורה, פטפטו בהתרגשות על התינוק החדש, איך הוא נראה, איך תמר תהפוך לאמא, ורק אסף ישב בפינתו וחשב כרגיל על דבר אחד: איך יקראו לתינוק.
כן, זה היה התחביב של אסף. הוא ידע שיש כאלה שחשבו שהתחביב שלו קצת מוזר, אבל הוא פשוט אהב לנחש, ובעיקר – להצליח בניחוש. הרבה פעמים הוא גם היה מצליח, או כמעט מצליח, ואז כולם היו טופחים על שכמו בהתפעלות לאחר קריאת השם בברית המילה, ואומרים: "וואו, אסף! איך ניחשת שזה יהיה השם?", ואסף היה מושך בכתפיו ומצטנע. כשהניחוש לא היה מצליח, הוא היה מתאכזב, אבל שוכח אחרי חמש דקות בהמולת הברית ובני המשפחה שפגש סביבו.
הבשורה הטרייה החלה להניע מיד את גלגלי הניחוש במוחו של אסף. קודם כול הוא נזכר בסבא יחזקאל שנפטר לפני כמה חודשים, וחשב שאולי יקראו לתינוק על שמו. אחר כך חשב שהתינוק נולד בשבוע של פרשת לך לך, אז אולי יקראו לו אברהם. ואולי בגלל שהוא נולד בתחילת חודש מרחשוון, כשמתחילים להתפלל על גשם, יקראו לו בכלל סתיו, או מעיין?
כל השבוע ריחפו הניחושים במוחו של אסף, והוא החליט שהכי נראה לו שהשם יהיה ברוך, כי זה מרמז גם לגשמי ברכה וגם לברכות שקיבל אברהם אבינו בפרשה. בזמן הברית הוא הצטופף בין כל בני הדודים סמוך למוהל, כדי לשמוע את השם החדש. "וייקרא שמו בישראל..." שמע אסף את אומר הברכות, ונדרך כמו קפיץ לקראת קריאת השם. "יחזקאל בן נריה", הכריז המברך. "וואו", טפח אסף על מצחו, "ניחשתי, אבל לא חשבתי שהם יבחרו בשם של סבא...". דוד שלמה קלט את אסף בזווית העין וקרץ לו בחיוך: "אז ניחשת או לא? את האמת...".
כעבור חצי שנה הגיעה הבשורה המשמחת גם לאסף עצמו: אמא נסעה לבית החולים וילדה בן. אבא חזר הביתה ועיניו נוצצות: "ילדים, יש לכם אח קטן וחמוד!" אמר לילדים שקפצו עליו בשמחה. אבל העיניים היו נוצצות גם מדמעות של דאגה: "בינתיים האח שלכם מאוד קטן וקצת חולה, ואנחנו עדיין לא יודעים מתי אמא תחזור איתו הביתה. אנחנו צריכים להתפלל הרבה ביחד כדי שהוא יגיע הביתה בריא ושלם". דבריו של אבא הרעידו את לבו של אסף. כעת לא נצנץ בו אפילו שביב מחשבה של ניחוש שמו של התינוק. הוא רצה רק דבר אחד: שהעיניים של אבא יהיו יבשות מדמעות, ורק יחייכו ויצחקו כמו תמיד.
אסף מיהר לבית הכנסת, נעמד מול ארון הקודש ופתח באמירת תהילים מעומק הלב. הוא עמד שם במשך כמה שעות ולא שם לב איך הזמן חולף. "ה', בבקשה, רק תיתן חיים לאחי הקטן! חיים ארוכים, בריאים ושמחים, ושהוא יבוא הביתה מהר עם אמא", התחנן אסף בדמעות. כשהשמש נטתה לשקוע, הוא הרגיש יד חמה מונחת על כתפו. היה זה משה-אליהו, הגבאי הקשיש והמסור של בית הכנסת, שהגיע לתפילת מנחה. "אל תדאג ילד, ה' בוודאי קיבל את תפילתך", חייך אליו. אסף ניגב את הדמעות, התפלל מנחה וחזר הביתה מעודד.
כעבור חודש נערכה ברית המילה לאח הקטן. אסף בכלל לא הספיק לחשוב על השם, הוא רק דילג בהתרגשות מאורח לאורח, מאושר שאחיו הקטן חי ובריא. "וייקרא שמו בישראל..." שמע אסף, ופתאום נזכר שלא חשב על השם, "חיים בן שלמה". אסף חייך. בלי שהתכוון, הוא התפלל דווקא על השם הזה...