הרב עובדיה יוסף זצ"ל לא הסכים לכנות את מפלגת הבית היהודי בשמה. נראה שהוא צדק ויש לקרוא לה הבית הישראלי. לשבחו של יו"ר המפלגה ייאמר שפיו ולבו שווים, וכדאי להקשיב לו בתשומת לב.
לדבריו, המפלגה אינה מגדרית ופונה לשבעים אחוזים המוסכמים על כלל הציבור בישראל. במילים אחרות, כאשר תעלה שאלה פופוליסטית שיש לה השלכות הלכתיות - הכף תוכרע לכיוון הישראלי.
הציבור בישראל מעדיף להיפגש עם היהדות רק בצד הנחמד שלה. מסרים כלליים יתקבלו ברצון - "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל ערבים זה לזה". לרוח זו מתאימה גם היוזמה של שבת ישראלית (לעומת יוזמת השבת היהודית, שהתקיימו בפרשת נח), שבה מחביאים את המשמעות השלמה של שבת ואז סוחרים בעניינה - סגירת עסקים תמורת תחבורה ציבורית ופתיחת מקומות בילוי. כי כעת עלינו להפוך למפלגת שלטון, להיות רלוונטיים, להשפיע בגדול!
כאשר אלה הם פני הדברים, לא תצמחנה יוזמות לחיזוק הזהות היהודית במדינה. בסופו של תהליך נמצא את עצמנו בלי יכולת אמירה תורנית ערכית. השליחות ההיסטורית שהציבור הדתי-לאומי לקח על עצמו, להכניס נשמה למדינה – מסתיימת.
הנוער מתרגם את הדברים מהר למעשה. הרצון האידיאליסטי להיות שייך להוויה הישראלית ולהפיל את המחיצות הופך להיות שיקול מרכזי, ולשם כך ניתן גם להגמיש את ההלכה.
זה מה שקרה גם במאבק על חוק שטרן לגיור. בתחילה נוח היה לסיעת הבית היהודי לגרור רגליים ולתמוך בחוק שטרן בקריאה הראשונה בכנסת, ולהתעלם מהקולות הרבניים שהזהירו מפני החוק. ואז כבר נכנסנו למצב של פשרה והאיום שהחוק יעבור בין כך בכנסת. אם היינו זוכים ואכן הייתה הקשבה אמיתית מהצד השני, אזי היה נוצר אמון הדדי.
ההנהגה הרבנית חייבת להתעשת ולהרים את הכפפה. להציב את החזון הגדול של ממלכת כוהנים וגוי קדוש בלי כחל ושרק. להיכנס למרחב הציבורי ולרומם אותו. ואז ההנהגה הפוליטית לא תוכל להפנות עורף לאמת הגדולה, אשר בשמה היא נקראת הבית היהודי.