חלפה שנה ועדיין קשה להשלים עם החלל שנוצר מאז פטירתו של מרן הרה"ג עובדיה יוסף זצוק"ל. המושג ששגור מאז בפינו, "יתומים היינו ואין אב", מקבל משמעות בכל רגע מחדש.
אם נעשה סקירה קצרה על מה שעבר עלינו בשנה האחרונה ניווכח שבכל נקודת זמן מרן היה חסר.
זכיתי ללוות את הרב כ‑30 שנים, מאז הוקמה תנועת ש"ס ועד יומו האחרון. בכל תחנה בדרך נחשפתי לעוד תכונה של מנהיג דור. בכל צומת משמעותי שאליו הגענו, כפרט וככלל, ראיתי את האומץ שלו לקבל הכרעות ולפסוק.
אני יכול להביא אלפי דוגמאות וסיפורים שיכולים למלא ספרים שלמים, אך בתמצית אפשר להגיד שהמכנה המשותף והעיקרי היה דאגה לכלל. כלל ישראל היה בשביל מרן מעל הכול.
היה אכפת לו מכל יהודי באשר הוא.
כשמדובר בכלל, ביהדות ובכל תחומי החיים, הגבולות ההלכתיים היו ברורים. יחד עם זאת, בדאגה שלו לפרט, לאדם הפשוט, הוא לא דקדק בציציות של אף אחד וקיבל כל אחד בחום ובאהבה. שמח בשמחתו והצטער והזיל דמעות באבלו.
תמיד ראיתי בו את משה רבנו של הדור. סובל על כתפו את כולם ומתייסר על כל נשמה יהודית תועה או סובלת. הוא לקח על עצמו וללבו כל אחד מעם ישראל.
לעולם לא אשכח את הדמעות שלו אחרי הגירוש מגוש קטיף, את ההנחיה החד משמעית שלו, תוך כדי שהוא אוחז בחולצתי, לתמוך ולסייע למגורשים.
דווקא עכשיו, כשכולם מדברים על להקפיא את הבנייה בירושלים כדי לכאורה לקדם את השלום, אני נזכר איך קרא לי בוקר בוקר אחרי התפילה ואמר: "בתפילה עמידה אומרים ברוך אתה ה' בונה ירושלים, תזכור תמיד – מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא בונה ירושלים אף אתה תעשה הכול בשביל לבנות בירושלים ובארץ".
בתחילת ספר שמות, כשמשה מסרב לקחת את שרביט ההנהגה בראשונה, רש"י תובע את המושג "חבל על דאבדין ולא משתכחין", כלומר: אין תחליף לגדולתם של האבות הקדושים. כך אני ורבים חשים היום, שאין לנו תחתיו ואין לנו תמורתו מי שיסוכך עלינו בחום.
מאז לכתו חטפנו סטירה אחרי סטירה. חקיקה אנטי דתית, התנכלות ללומדי תורה, מלחמה ואבדות בנפש, ולא היה מי שירגיע עם סטירת חיבה אוהבת. אין מי שיסיר את הספקות ויגרום לאנחת רווחה בהכרעות חשובות. על אלה אני בוכייה ואליו אני נושא געגועים.
חובתנו להנחיל את מורשתו ולהמשיך בשליחות הציבורית על פי דרכו ועל פי צוואתו.