בשעות הערב המוקדמות ביום רביעי האחרון אירעה זריקת אבנים על ציר באזל, הציר הראשי המוביל ליישוב מבוא דותן בצפון השומרון.
זה עניין שבשגרה לשמוע על זריקות אבנים נקודתיות לאורך הציר הראשי. בכל פעם שחולפת השמועה מרימים גבה, משמיעים אנחה וממשיכים הלאה. הפעם האבנים האלה ניפצו את השמשה שלי. מעצבן. העצבים התחלפו באימה אחרי שיצאתי מהרכב וגיליתי שעוצמת אחת האבנים הייתה חזקה כל כך שהיא חדרה מהחלון הצדדי, שם יושבת תמיד בתי, ניפצה אותו והמשיכה אל החלון האחורי וניפצה גם אותו.
ברגע זה עמדתי המומה ולא נאבקתי בדמעות שביקשו לצאת. האבן ששברה את שתי שמשות הג'יפ שלי חלפה בדיוק היכן שמונח תמיד ראשה של בתי הקטנה והמתוקה תמר. שינוי קטן בתוכנית היציאה אל החתונה חולל נס של רגע אחד בלבד, שבזכותו איני יושבת עכשיו בבית לוינשטיין וזועקת על מה שאין להשיב.
ביום רביעי האחרון תכנַנו לצאת לחתונה בהרכב משפחתי מלא: אבא, אמא, נחלה (7), ערבה (5), תמרי (3) ואברהמי הקטן, בן ארבעה חודשים. עשר דקות לפני שנכנסנו לרכב תמר נרדמה, אז החלטנו להשאיר אותה לישון אצל השכנים. התרדמה הזאת הצילה את חייה.
עם כל שעה שחולפת אני מפנימה את גודל הנס. בקלות יכולתי להיות עכשיו בתרחיש חיים מקביל וסיוטי של אמא שדם ילדיה נשפך, ואז קולי היה נשמע למרחוק. אך בזכות הנס, הייתה לי האפשרות לצלול חזרה בשקט בלתי נסבל אל שצף השגרה שממשיכה לזרום וקוברת תחתיה את הזעקה המרה על המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה.
ציר באזל הוא השם הצבאי לכביש הראשי והבלעדי שמוביל למבוא דותן. כל נסיעה שגרתית ברכב משעות בין הערביים הופכת להימור. מצד הכביש הימני מטעי זיתים פסטורליים שמרדת השמש הופכים לגוש אפלולי שמסתיר מיני מזיקים שמהווים איום על חיי הנוסעים בציר. נהגים פרועים וחיות בר שמגיחות אל תוך הכביש בלא התראה הן סיכון גדול, אבל אין להן כוונת זדון. לכן, לא עליהם אני זועקת כעת. אך כאשר על אלה נוספים בני אדם שכל נוכחותם בקרבת הכביש היא לפצוע ולהרוג, עליי לצעוק ולזעוק מקצה עולם ועד קצהו. זה רק עניין של זמן עד שתהיה פגיעה ישירה.
בכל נסיעה אני מנסה להתעלם מהרולטה הרוסית שמסתובבת לי עמוק בתוך הבטן. שלל ההימורים מתערבלים לכדי בחילה: האם יזרקו הפעם אבנים? מאיזה כיוון? האם האבנים יגיעו מהשמשה הקדמית או מהצד? את מי מהילדים להושיב ואיפה? לנסוע מהר או לאט? ומתוך המערבולת אני שולחת מבטים מרוכזים אל בין הזיתים ומנסה להבחין במחבל לפני שאני חוטפת את האבן. כי אז, אני אראה את זה מגיע. שונאת להיות מופתעת. אם אני אראה את זה בא, אוכל לדמיין שאני בשליטה על העניינים, שולטת ברולטה. אוכל להגיב - לסחוט את הגז או שאולי בעצם לבלום חזק, לסטות מהנתיב או לשנות כיוון נסיעה, להתקשר קודם לרבש"צ או אולי לצבא.
הייתי מרחק פסיעה מלכתוב מילים אלו בדם בתי הקטנה. אבל לא אחכה לדם כדי לצמצם את ההימור שלוקחים פה בכל כניסה לרכב. יצרתי קשר עם אישיות צבאית בכירה, איש טוב, מקשיב ומבין. "הזיתים האלה מגיעים עד הכביש ומתוכם זורקים עלינו אבנים שמטרתן להרוג אותנו", אני מספרת את כל התרחיש המוכר לו. "את מבינה שאני עושה את המקסימום כדי להבטיח את הביטחון, אבל אני לא יכול לתת מאה אחוז", הוא עונה בצדק, "יש חיילים מפוזרים בין הזיתים כל הזמן". בין הזיתים מסתתרים מחבלים וחיילים שמשחקים בתופסת, והמכוניות החולפות עם לוחיות הרישוי הצהובות הן בחזקת ברווזונים. אני וילדיי היינו ברווזון אחד שהצליחו להוריד, חלקית. תודה לה'.
"צריך להוריד את הזיתים בקרבת הכביש", אני אומרת בתמימות ובפשטות. "תביני", הוא עונה לי בסבלנות, "אם נוריד זיתים, שזה משהו שצריך לקבל עליו אישורים מבג"ץ והדרגים הגבוהים ביותר, את אולי תיצרי שקט בכביש אבל תדליקי אינתיפאדה. לזיתים יש משמעות וסמליות רבה". "אני מבינה את המורכבות", אני עונה, "אבל זה לא התפקיד שלי להבין. אני רוצה שינוי. אני רוצה שהילדים שלי יחיו".
לא מורידים זיתים כי מפחדים מהתגובה הערבית. אינתיפאדה זה חריף, לא כדאי להסתבך עם זה. אולי אם אני אהיה מפחידה מספיק יפחדו לא להוריד את הזיתים. איך אני מארגנת אינתיפאדה? טוב, אני אתחיל במאמר לעיתון.